לושה ימים לפני דראפט 2018 ב־NBA לוקה דונצ'יץ', שהצהיר על כוונתו להצטרף לליגת הכדורסל הטובה בעולם, הציג את עצמו בפני הקהל האמריקאי. הכדורסלן הסלובני בן ה־19 כבר היה כוכב מוכר באירופה והשחקן המצטיין ביורוליג, אבל בארצות הברית הכירו אותו רק עכברי כדורסל מכורים.
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
אז דונצ'יץ' הכין סרטון וידיאו שבו סיפק "מבט לעתיד שלי" ב־NBA. בסרטון, בסגנון מכונות משחק מהאייטיז, דונצ'יץ' מכריז על "תוכנית חומש" שבמהלכה הוא רוצה לזכות בתואר רוקי השנה (שחקן השנה הראשונה הטוב ביותר), להטביע על הראש של הלטבי הענקי של ניו יורק ניקס קריסטפס פורזינגיס, להשיק נעליים על שמו, להיות בחמישיית השנה, להיכלל באולסטאר, להופיע בקליפ של הראפר דרייק, לזכות בתואר MVP, להתאמן עם לברון ג'יימס, לזכות באליפות ולהתחיל עם ג'ניפר אניסטון. הכל ב־59 שניות חמודות להפליא עם חוש הומור יבש, גלובלי ובוגר, באנגלית טובה ומבטא מזרח אירופי קליל. לא היה לפניו שחקן אירופי שדיבר שוטף כל כך אמריקאית – לא רק בשפה, אלא גם במהות – כבר בחודשיו הראשונים במדינת הענק. הילד נראה כאילו הוא שוחה בשפה, בסלנג ובסגנון של בני דורו באמריקה.
ימים אחדים לאחר מכן, ב־22 ביוני, נבחר דונצ'יץ' בדראפט על ידי אטלנטה הוקס, שהעבירה אותו לדאלאס מאבריקס. פחות מחצי שנה לתוך קריירת ה־NBA שלו נראה שדונצ'יץ' נמצא בדרך להגשמת המטרות שהציג בסרטון. הוא כנראה ישחק באולסטאר (השחקן הצעיר בהיסטוריה שיעשה זאת) וסביר שיזכה בתואר רוקי השנה, הוא מציג מספרים שרק לברון ג'יימס רשם בעונת הרוקי שלו, והראפר דרייק בטוח כבר מכיר אותו. נשארה רק ג'ניפר אניסטון.
דונצ'יץ' מככב מדי ערב עם רגעי כדורסל מחשמלים. הוא שובה את לב האמריקאים עם מחוות אותנטיות מרגשות, והוא ניגש למשחק ברצינות, חדור תשוקה ומקצועיות אדירה, בצד חיוך וחדוות עבודה. "לוקה מבין עניין הרבה יותר ממני כשהייתי בגילו", אמר דירק נוביצקי, הסופרסטאר הגרמני הוותיק של דאלאס מאבריקס.
המספרים של לוקה דונצ'יץ' בעונתו הראשונה ב־NBA היסטוריים. הוא עומד על ממוצעים של 20 נקודות למשחק, 6.7 ריבאונדים ו־5 אסיסטים. בארבעת העשורים האחרונים רק שחקן אחד רשם מספרים כאלו בגיל 19, בעונת הרוקי שלו. קראו לו לברון ג'יימס. לשחקנים שהציגו סטטיסטיקות של 18 נקודות, 6 ריבאונדים ו־4 אסיסטים בשנתם הראשונה קראו גרנט היל, מייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון ולארי בירד. אף אחד מהם לא היה בן־עשרה. הסטטיסטיקה מלמדת שדונצ'יץ' גם פורח בפעולות "קלאץ'" בזמנים הכי לחוצים. בשלוש הדקות האחרונות של משחקים, כשתוצאת המשחק צמודה (פער של 3 נקודות בין הקבוצות), אחוזי הקליעה שלו הם 65% (שני בליגה). מהשלוש הוא עם 4 מ־7 בסיטואציות הללו (רביעי בליגה). אף אחד מהגדולים לא הציג מספרי קלאץ' כאלו בגיל כה צעיר.
אבל נוסף על הכישרון האדיר, שהאמריקאים חוזים בו בהתפעמות כשהם הולכים ונכבשים בקסמו, יש עוד אלמנט בסיפור של דונצ'יץ' ב־NBA: מדובר בנציג הבולט ביותר של דור ה־Z בליגה, שמציג את מערך התכונות שהופכות את דור ילדי שנות התשעים המאוחרות ושנות האלפיים המוקדמות לזה שמותאם ביותר לעולם שאנחנו חיים בו. העולם הספורטיבי, ומעבר לו.
אנחנו בסמארטפון
וזה דווקא יתרון גדול
לקראת חג המולד השנה הגיעו לוקה דונצ'יץ' ודאלאס מאבריקס למשחק נגד האלופה גולדן סטייט ווריירס באוקלנד. במהלך המשחק התרסק הסלובני לתוך ילד שישב בכיסא סמוך למגרש - אירוע די שכיח בליגה שבה הצופים שמשלמים הכי הרבה יושבים במרחק יריקה מהגלדיאטורים על הפרקט. המשחק המשיך, אבל דונצ'יץ' נשאר לבדוק אם הילד - שצעיר ממנו ב־10 שנים לכל היותר - לא נפגע. הוא הביע דאגה אמיתית ומיד לאחר המשחק גם חיפש את הילד ונתן לו את גופיית המשחק שלו, חתומה.
שש שנים קודם לכן אירע מקרה דומה לבלייק גריפין, ילד פלא כשלעצמו. כוכב לוס אנג'לס קליפרס נזרק לקהל ופגע בכמה אוהדים, אבל בזמן שחיכה לחבריו לקבוצה שיאספו אותו, הוא אפילו לא התייחס לערימת האנשים שמעך ופיזר את רכושם לכל עבר. הוא ודאי לא בירר אחרי המשחק איך הם מרגישים.
לא מפתיע שלוקה בן ה־19 הפגין אמפתיה בשיאו של משחק. מחקרים על "דור ה־Z" מצאו שהם רואים את עצמם כרחומים, מתחשבים, אחראים, פתוחים לרעיונות חדשים ונחושים. ואת חבריהם לדור הם רואים כתחרותיים, ספונטניים, הרפתקנים וסקרנים – בניגוד מוחלט למתבוננים מבחוץ שרואים בצעירים הללו דור שתקוע בסמארטפונים שלו ובקושי מתקשר עם העולם החיצון.
הם אכן חיים בטבעיות גמורה בסביבת המכשירים הדיגיטליים, באינטרנט ובפלטפורמות המדיה החברתית. בני דור ה־Z נולדו לתוך עולם שבו כל אלה מתקיימים דרך שגרה. ובכל זאת, מחקרים מראים שאין להם בעיה ליצור קשר, להביע עניין ולגלות אמפתיה ב"אופליין" - גם כשהגירויים הדיגיטליים חזקים מאוד. כשהוא לא על הפרקט, דונצ’יץ’ עצמו משחק שעות רבות בפורטנייט. "הוא בילה כל הקיץ במשחקי פורטנייט על יאכטה", אמר מארק קיובן, הבעלים של דאלאס, ל־ESPN. לפי כתבת דיוקן שנעשתה עליו, דונצ'יץ' "מבלה שעות במשחקי FIFA ו־Overwatch, כשהוא בתנוחה קלאסית לטינאייג'ר, שבה ידיו והטלפון שלו מאוחדים".
אבל מדי ערב על הפרקט ב־NBA הוא מוכיח בגרות והבנה מלאה של מי הוא, מי ניצב מולו, ומה "עובד" על הקהל סביבו. בגיל 19 בלבד דונצ'יץ' מציג קריאה רגשית כמעט מושלמת של הסיטואציה – מהתייחסות לאוהד צעיר ועד התבדחות על חשבון עצמו כשדמותו מופיעה על המסך הגדול בתקרת האולם.
החוקר אנת'וני טרנר מאוניברסיטת אדלר שבמינסוטה מצא ש"החיבור הדיגיטלי עם האינטרנט מסייע לצעירים לברוח מהקשיים המנטליים באופליין". אבל נראה שדונצ'יץ' פשוט למד הרבה לפני שעלה על הבמה החדשה. הוא מדבר באופן קולח בראיונות, מתנהל מקסים ומשתף. ההתנהגות הזאת אופיינית לספורטאים רבים בני גילו, ויש לה קשר לתרגול. קיליאן מבאפה, כוכבה בן ה־20 של נבחרת צרפת בכדורגל, סיפר שהיה מתאמן על ראיונות מול סרטונים של גיבורו, כריסטיאנו רונלדו. אפשר להניח שגם דונצ'יץ', שאנגלית אינה שפת אמו, התאמן ממושכות על התמודדות עם התקשורת.
זה מאפיין נוסף של הדור הנוכחי. לפי מחקר של חברת הייעוץ Sparks and Honey, כ־41% מבני דור ה־Z מבלים יותר משלוש שעות ביום מול המחשב כדי לספוג ידע, שלא במסגרת בית הספר, מכל מה שהעולם מנגיש בפניהם. לפני עשור הנתון עמד על כמחצית - 22% בלבד. בעשור הנוכחי כ־10% מהיישומים בחנות של אפל הם אפליקציות חינוכיות שבני דור ה־Z מורידים. הילדים משנים את הפָּרָדִיגְמָה החינוכית. יש להם כל כך הרבה אינפורמציה בכף היד, והם משתמשים בה טוב יותר מאשר הדורות הקודמים.
כתבה ב־Yahoo! מצאה שדונצ'יץ' למד באינטרנט את התנועות של לברון ג'יימס, השחקן האהוב עליו ("אם אני אטביע עליו, אני אפרוש", צחק פעם). אבל הוא למד גם את התנועות והסגנון של סטיב נאש, קווין דוראנט, קיירי איירווינג ובן סימונס. מהגיל הצעיר ביותר שהוא מסוגל לזכור, דונצ'יץ' בילה שעות על גבי שעות בצפייה רצופה, עצמאית, בסרטוני יוטיוב של הכדורסלנים הטובים בעולם. אם כדורסלנים מדור אחר ראו בילדותם משחקים בטלוויזיה וקלטות וידיאו, בני דורו של דונצ'יץ' יכולים להקליד שם של כל שחקן עבר וללמוד את התנועות שלו מגיל אפס.
אנחנו לא גאונים
אנחנו מקצוענים
דונצ'יץ' לא נהפך לגאון הכדורסל שהוא כיום בזכות יוטיוב. הוא עבד קשה מאוד מגיל צעיר. אביו סשה היה כדורסלן מקצועני, ואמו מירים פוטרבין היתה רקדנית. השניים הנחילו לו את ההבנה שעל הכישורים הגופניים שלו הוא צריך לעבוד. מגיל 7 חודשים הוא החזיק כדורסל, והתחיל "להתאמן" ברגע שהתחיל ללכת. בגיל 7 דונצ'יץ' שיחק בפעם הראשונה כדורסל מאורגן בבית הספר היסודי בלובליאנה. בגיל 8 כבר שיחק באולימפיה לובליאנה והיה כל כך דומיננטי ביחס לגילו, עד שאחרי 16 דקות בקבוצה העלו אותו לשחק עם ילדים שמבוגרים ממנו בשלוש שנים. התשוקה שלו למשחק היתה אדירה, והוא דרש מהוריו להתאמן בימים חופשיים עם קבוצות בגיל מבוגר ממנו. בגיל 13 כבר הצטרף לריאל מדריד, ובגיל 16 הופיע בקבוצה הבוגרת של האימפריה הספרדית. בגיל 17 ו־18 הוא הוביל אותה, ואת נבחרת סלובניה, לתארים. בגיל 19 זכה בתואר MVP של היורוליג.
בארצות הברית התחילו לעקוב אחרי הנער לפני 4 שנים, אבל לא רבים האמינו שילד אירופי לבן יכול להיהפך לזכר האלפא ב־NBA. צ'ארלס בארקלי, כוכב עבר ב־NBA וכיום פרשן, אמר על דונצ'יץ' לפני הדראפט: "אני לא סומך על התחרות במדינות זרות. אין לי בעיה עם שחקנים זרים, אבל אני פשוט לא יודע מול איזה סוג של תחרות הם התמודדו. בגיל 18־19 הוא ה־MVP? זה אומר לי שהוא שיחק בתחרות חרא. אף אחד בגיל 18 לא יכול להיות דומיננטי נגד גברים, גם אם הם גרועים. תסתכל אחורה ב־NBA ותראה שהשחקן היחיד בגיל 18 שהיה הדבר האמיתי היה לברון ג'יימס. אנשים שוכחים שגם קובי בראיינט בגיל הזה סבל בשנתיים הראשונות - אז אומרים לי על דונצ'יץ' שהוא MVP בגיל 18 נגד גברים? אני לא אקח אותו במקום הראשון או השני בדראפט".
הבורות של בארקלי לא מפתיעה, והוא הצטרף לפרשנים רבים אחרים שלא האמינו ביכולות של דונצ'יץ' ובגאונות שלו. אבל גם הוא עצמו מסרב לקבל את תווית ה"גאון" ועובד קשה על כל אלמנט במשחק שלו. לפי כתבה ב־“The Atlantic”, דונצ'יץ' נשאר אחרי כל אימון כדי לעבוד על זריקות "משוגעות". מחצי מגרש, מסוף מגרש או מזוויות בלתי אפשריות בזמן נפילה. כדי להשאיר מאמנים או שחקנים איתו באולם הוא מתערב איתם על הזריקות שלו - 100 דולר לקליעה.
"הוא כל הזמן עושה התערבויות מטופשות", אמר חברו לקבוצה מקסי קלבר. "הוא יודע שהסיכויים נגדו אבל הוא הולך על זה. והוא קולע!". דונצ'יץ' כבר קלע כמה זריקות משוגעות ב־NBA. כשקלע סל שוויון 0.6 שניות לסיום, חבריו חגגו כשהכדור עוד היה באוויר.
"הוא מקצוען וחושב כמו מקצוען מגיל 13", אמר עליו צ'ונסי בילאפס, אלוף עבר בדטרויט פיסטונס. "יש לו איי.קיו כדורסל גבוה מאוד". אבל דונצ'יץ' אף פעם לא נופל בפח כשהוא נשאל על איי.קיו ספורטיבי: "אני חייב לעבוד קשה כדי להיות איפה שאני רוצה להיות".
וזו לא צניעות מזויפת, אלא גישה שמאפיינת רבים מבני דורו. ערעור הסדר העולמי ב־11 בספטמבר 2001 והמשבר הכלכלי של 2008 היו אירועי ענק בזמן שדור ה־Z היה בחיתוליו. מחקרים מלמדים שרבים מבני הדור הצעיר אולי לא זוכרים מה קרה, אבל הושפעו מאוד מהאירועים הללו. הם ראו את הוריהם סובלים מלחצים כלכליים, תלות במעבידים וחוסר ביטחון אישי. בני דור ה־Z הבינו שהם חייבים לפתח את עצמם ואת הכישורים שלהם באמצעות עבודה קשה. הם מבינים שגם אם יש להם יתרון בזכות אינטליגנציה גבוהה או כישורים גופניים, הם חייבים לפתח אותו.
גם ספורטאים צעירים רבים לא רואים בכישרון שלהם דבר מובן מאליו. זו גישה שונה מזו שהפגינו כמה מהכישרונות הספורטיביים הגדולים בעבר. ג'ורג' בסט, כוכב מנצ'סטר יונייטד בשנות השישים, הסביר את היכולות שלו ב"נולדתי עם זה, לא הייתי צריך לעבוד קשה". אלן אייברסון, כדורסלן הפילדלפיה סיקסרס לשעבר, התעצבן על עיתונאים שתהו למה הוא לא מתאמן. כוכבי NBA רבים, משון קמפ, דרך אנטואן ווקר ועד כריס קולמן, סבלו מ"מוסר עבודה נמוך" ויהירות שגרסה שהכישרון שלהם ינצח עבורם משחקים גם אם ישתו אלכוהול ויצרכו סמים.
דור ה־Z מאופיין בהתרחקות מאלכוהול (מאז 1991 נרשמה ירידה של כמעט 20% בצריכת אלכוהול של בני עשרה בארה"ב) ובשמירה על עצמו (רק 8% נוסעים ללא חגורת בטיחות, לעומת 26% ב־1991). מחקר מ־2016 של עמותת Annie E Casey לשמירה על בריאות ילדים מצא שמאז 2008 היתה ירידה של 40% בהריונות בני נוער בארצות הברית ו־38% בצריכת סמים.
"אני משחק כדורסל כבר הרבה זמן", אמר דונצ'יץ' לעיתונאים לאחר שהוביל את דאלאס לניצחון על מינסוטה. "כמקצוען, אני מוכן לרגעים הללו". הלחץ בדאלאס הוא לא משהו שדונצ'יץ' - ששיחק בריאל מדריד מגיל 16 - לא חווה בעבר. כיום, בגיל 19, הוא למד להתמודד עם הדרישות טוב יותר מכל אחד אחר בן גילו.
עלינו לא צועקים
כי באנו ליהנות
טים מקמהון, שמסקר את דאלאס מאבריקס עבור ESPN, סיפר בפודקאסט "The Hoop Collective" על הרגע שבו הבין שהילד בן ה־19 מסלובניה מיוחד. "לוקה מסר גרוע להאריסון בארנס, איבד כדור, וזה הוביל לסל בצד השני", אמר מקמהון. "ריק קרלייל, מאמן דאלאס, דרש טיים אאוט עצבני, היכה את הלוח שלו, נכנס למגרש ונבח על לוקה. דונצ'יץ', כהרגלו, אפילו לא מצמץ. הוא צעק משהו לעבר קרלייל ולא עצר ולו לרגע בדרכו לספסל. קרלייל נותר המום".
סלאח מרז'י, הכדורסלן התוניסאי של דאלאס ששיחק עם דונצ'יץ' בריאל מדריד, אמר למקמהון: "יש שחקנים שאם אתה צועק עליהם, הם יפחדו. הוא לא מפחד, הוא פשוט משחק. זה לא שלא אכפת לו מניצחון או הפסד. הוא פשוט לא אוהב שצועקים עליו או אומרים לו מה לעשות. הוא חושב שהוא יודע מה הוא עושה".
מחקרים רבים מראים שהמילניאלס ובני דור ה־Z רוצים להרגיש שהם חופשיים, אבל גם רוצים "להתחבר" לרעיון גדול יותר, שישקף את הערכים שלהם. ולמרות חיבתם למסכים, הם מעריכים פגישות אחד על אחד יותר מבני דורות קודמים. אכפת להם מהנראות ומהכבוד העצמי שלהם, הם יודעים כל מה שאומרים וחושבים עליהם בזכות הרשתות החברתיות. והם גם מבינים "תרגילי כוח" ושאר בולשיט ניהולי לא אותנטי. הטריקים הישנים לא עובדים עליהם. אי אפשר לצעוק עליהם עד שיעשו את מה שהתבקשו. צריך להתחבר אליהם, לכל אחד באופן אישי, ולמצוא את מה שמעורר אצלו מוטיבציה. אם מאמן, או מנכ"ל חברה, לא מצליח לעשות את זה, הוא ייכשל בתפקידו.
קרלייל, מאמן מנוסה מאוד, הודה שהוא צריך לשנות את הגישה. "כשיש לך שחקן כזה עם יכולת יצירתית כזו, אתה חייב לתת לו חופש כדי ליהנות ממנו", אמר ל־ESPN. הגישה של דונצ'יץ', שמאפיינת הרבה מבני דורו, היא רק דוגמה אחת לאתגר שניצב בפני מאמנים (וגם מנכ"לים או מנהלי משמרת, להבדיל). צריך להשתנות בשביל להתאים לדור החדש.
זה נכון בכדורסל ובענפי ספורט אחרים. המאמן או הבוס לא יכולים לצעוק על החניכים או העובדים כפי שנהגו בעבר. זה פשוט לא יעיל. "אפשר לצעוק על שחקן ולהשיג תוצאות טובות לטווח הקצר, אבל איך הוא יתפתח לטווח הארוך?" מסביר מריין ביוקר, האחראי לטיפוח שחקנים בקבוצת הכדורגל ההולנדית אלקמאר. "אפשר גם להגיד לו בדיוק מה לעשות, וזה יעזור לאימון או שניים. אבל אם אתה מבין איך המוח עובד, איך אנשים לומדים, ואתה מתבסס על מדע ועובדות ומוכן גם להשתנות ולהתגמש, אתה מבין שהשחקנים לומדים הכי טוב כשהם משחקים ונהנים, כשאתה מציב בפניהם שאלות באופן כיפי ומעניין; כשאתה לא דורש מהם לעבוד קשה, אלא מסביר להם למה חשוב שיעשו משהו. כך תגדל שחקנים שלמים יותר - וחשוב מזה, אנשים שלמים יותר, עם ביטחון עצמי גבוה יותר ויכולת טובה יותר לעשות את מה שהם טובים בו ברגעים הכי לחוצים". או, כפי שניסח זאת לוקה דונצ'יץ': "בסופו של דבר, זה רק כדורסל. אני פשוט רוצה ליהנות מכדורסל".
הקשר בין דונצ'יץ' לג'יימס הארדן
"מעט בצקי" עם התנועה הכי מהירה הצדה
הדומיננטיות של "הילד" מפתיעה רבים בארצות הברית. לפני שנחת ב־NBA, דונצ'יץ' תואר כ"לא אתלטי", "אטי", "לא מתאים לפיזיות של ה־NBA". מייק שמיץ מ־ESPN, אולי מנתח הדראפטים הטוב בעולם, כתב שלדונצ'יץ' "אין הנפיצות (explosiveness) שיש לשחקנים ב־NBA". סקאוטים אחרים טענו ש"דונצ'יץ' הוא אתלט בינוני בסטנדרטים של ה־NBA", וש"הצעד הראשון שלו אטי אפילו בסטנדרטים אירופיים".
דונצ'יץ' לא נראה כמו גארדים ב־NBA. גובהו 2.01 מטר, הוא שוקל כמעט 100 ק"ג, "מעט בצקי" כפי שמכונים שמנמנים לבנים באמריקה, והוא לא נראה זריז או קפיצי במיוחד. אבל כבן של כדורסלן ורקדנית יש לו הגנים ה”נכונים", גם אם אינם מתבטאים באתלטיות קלאסית.
במעבדת P3 Applied Sports Science בקליפורניה משתמשים בטכנולוגיה מתקדמת כדי להבין את המוטוריקה של כל ספורטאי. המעבדה, שאספה נתונים ממאות שחקני כדורסל, צייצה בטוויטר ש"לוקה נמצא באחוזון הגבוה ביותר בכל הקשור לתנועת מפרק ירך במבחני תנועה הצדה, מימין לשמאל". ב־P3 הסבירו שדונצ'יץ' אולי לא "אתלטי" במובן הקלאסי, אבל מבחינת תנועה הצדה הוא אחד מה־15% הכי מהירים בהיסטוריה של ה־NBA. התנועה הזו הצדה עשויה להסביר איך דונצ'יץ' מצליח לעבור שומרי NBA טובים ואתלטים ממנו.
במובן הזה, הוא מזכיר את ג'יימס הארדן - שהוא בעל תכונות אתלטיות ממוצעות, חוץ מאחת שבה הוא מצטיין: deceleration (יכולת האטה). התכונה הזו מעניקה לו יתרון אדיר על המגרש, כפי שהסביר האתר The Ringer: "הארדן יכול לכדרר לכיוון הסל ואז ללחוץ על הברקס מהר יותר מהמגן ששומר עליו. זה מוציא את המגן משיווי משקל ומעניק לו חלל, שבו יש לו זמן לייצר זריקה או כניסה לסל".
דונצ'יץ' לא חייב להיות "אתלט" כל עוד יש לו יכולת שמעניקה לו יתרון. היכולת לנוע מהר מאחרים הצדה חשובה במיוחד, למשל בתרגילי פיק אנד רול או בהטעיה על קו השלוש. ועדיין, הייחוד שלו הוא עבודת רגליים, יסודות כדורסל, ראיית משחק, שליטה בכדור ויצירתיות. השילוב הזה הופך אותו לשחקן בלתי צפוי, נשק כדורסל קטלני.