רלס ברונפמן (87) הוא נכד לפליטים יהודים שהגיעו מבסרביה לקנדה, שם הקים אביו, סם, את אימפריית המשקאות החריפים סיגראם (שיבאס ריגאל, קראון רויאל ועוד), שבהמשך התרחבה לפעילות בתחומי הכימיקלים, הנפט ועוד. ברונפמן גדל עם עושר חריג — אחוזת פאר במונטריאול, עם 20 חדרי שינה, מגרש בייסבול, מכוניות יוקרה, קומה לבנים, קומה לבנות, כמה מטפלות ועוד. אלא שברונפמן כתב בספר שפרסם לפני כשנתיים גם על הצדדים הקשים של העושר — הוא תיאר בגילוי לב בידוד חברתי וחיים בצל אב שרוב הזמן נעדר, וכשנכח היה לעתים רך ולעתים שקוע בהתקפי זעם.
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
כשצ'רלס ואחיו הבכור אדגר נכנסו לעסקי המשפחה הם המשיכו להגדיל את האימפריה וההון. עם זאת, היחסים ביניהם היו מורכבים, ובספר הרבה צ'רלס לבקר את אחיו (שמת ב־2013) וגם את עצמו, על שלא עמד מולו באופן נחרץ יותר. בהמשך עברה האימפריה לאחיינו של צ'רלס, אדגר ג'וניור, שמכר את סיגראם (וזכה גם הוא לביקורת חריפה מהדוד) — מהלך שבהדרגה ניתק את המשפחה מהחברה.
לפי "פורבס", הונו של ברונפמן מוערך ב־2.3 מיליארד דולר. הוא חי בפלורידה, בניו יורק ובמונטריאול, נשוי ברביעית. לישראל הגיע בפברואר לכבוד אירוע של מרכז פרס לשלום וחדשנות ביפו, שם נחנכה מחדש לשכתו של שמעון פרס, ששוחזרה במימון ברונפמן, ממקורבי הנשיא המנוח ("לשבת כאן בלעדיו זה חמוץ־מתוק. אני רואה אותו בעיני רוחי מסתכל על הנוף ושואל: אז מה עושים עכשיו? מה הדבר הבא?"). ברונפמן הוא מגדולי התורמים לישראל, ובמשך השנים סייע ללא מעט מוסדות, ארגונים ופעילויות הנוגעות ליהדות ולישראל; בין השאר הוא מזוהה עם קרן החינוך קרב, עם פרויקט תגלית ועם היכל התרבות המחודש בתל אביב, הקרוי על שמו. כמו כן תרם לפוליטיקאים ישראלים, בעיקר משמאל. בנו סטיבן (55) מתגורר באחוזה המשפחתית הענקית, ומוביל השקעות בנדל"ן ובטכנולוגיה ופעילויות חברתיות (כולל בקהילה היהודית, למען איכות הסביבה, בפוליטיקה הקנדית ובמיזמים פילנתרופיים), ובתו אלן (50) מובילה קרן התומכת בארגוני חינוך, בריאות, סביבה ואמנות.
כמי שמעורב במשך עשרות שנים בקשרים בין ישראל ליהודי העולם, מה דעתך על מצב היחסים הנוכחי?
"יש קרע הולך וגדל בין ישראל ליהדות התפוצות, וצריך לתקן אותו. בין השאר, חוק הלאום יצר תגובה איומה בכל העולם היהודי".
למה חוק הלאום בעייתי כל כך מבחינת יהודי התפוצות?
"הוא מנוגד למגילת העצמאות, שהיא מסמך פנטסטי שמדגיש את השוויון בין כל אזרחי המדינה. שוויון היא מילת מפתח למי שמאמין עמוקות בדמוקרטיה, כי אם אין לך שוויון מה יש לך? בהיעדרו, החוק הופך את ישראל לפחות לקווזי־אפרטהייד. ואי אפשר לעשות את זה, חייבים לתקן אותו.
"ישראל היא כיום מדינה רבת עוצמה, עדיין מוסרית מאוד, אבל למרבה הצער חלק מהדברים שנעשים בידי מנהיגי המדינה לא לוקחים בחשבון את הרגשות של יהודים ברחבי העולם, וזה קשה. אם הממשלה בישראל היא גם ממשלת העם היהודי - היא חייבת להקשיב לרוב היהודים, שגרים מחוץ לישראל. מעולם לא היתה לי החוצפה להתערב בענייניה הפנימיים של ישראל הנוגעים לביטחון, אבל כשמדובר בדברים שמשפיעים על הדמוקרטיה - אתם רוצים להגביל את בית המשפט העליון? למה? זה נוגד את הדמוקרטיה".
זה חלק ממגמה כלל עולמית.
"כן, זה קורה בארצות הברית, פולין, הונגריה, איטליה. יותר מדי מדינות כבר לא מטיפות לדמוקרטיה, וזו בעיה. דברים כאלה לא קורים אלא אם כן אנשים רוצים שהם יקרו. לכן המשמעות היא שיש סחף בפילוסופיה, בחשיבה העמוקה של אנשים".
מה דעתך על המאמץ של ראש הממשלה בנימין נתניהו לחבר את המפלגה הקיצונית עוצמה יהודית לבית היהודי?
"אני תוהה מדוע ועדת הבחירות אפשרה לאנשים האלה להתמודד לכנסת, ואני תוהה אם בית המשפט העליון יבטל את ההחלטה. למפלגה של כהנא לא התירו להתמודד, לתומכי כהנא עכשיו כן מאפשרים? זה מוזר מאוד, וזה בעייתי, ואם מישהו מהחבר'ה האלה יגיע לעמדת שר זה יהיה פשוט איום. בדמוקרטיה אין מקום לאידאולוגיה של שנאה".
בינתיים היועץ המשפטי לממשלה החליט להגיש כתבי אישום נגד נתניהו, בכפוף לשימוע.
"חשבתי שתהיה לזה יותר השפעה על הבחירות, שהתגובה הציבורית תהיה חזקה יותר והנטייה להצביע לנתניהו תיחלש. אבל אני לא ישראלי, ואני לא מבין את הלך הרוח. ואני לא מצביע, אז אני צריך להיות ניטרלי".
ומה עם החיבור בין יאיר לפיד לבני גנץ?
"זאת הדרך היחידה ליצור מחנה שיוכל להתמודד על ראשות הממשלה, ועושה רושם שמדובר באנשים טובים".
חלק מהם חסרי כל ניסיון פוליטי.
"בממשלה הם ילמדו את המשחק מהר מאוד. לפיד ואנשיו כבר היו שרים, גם ליעלון יש ניסיון, ולגבי גנץ ואשכנזי אני פחות מוטרד. אדם טיפש לא יכול לעמוד בראשות מפלגה, אתה חייב להיות מבריק".
ראש הממשלה נתניהו (במרכז) עם ח"כים מהליכוד, אחרי אישור חוק הלאום, יולי. "חלק מהדברים שנעשים בידי מנהיגי המדינה לא לוקחים בחשבון את הרגשות של יהודי העולם, וזה קשה" צילום: עמית שאבי
ואיך אפשר לתקן את היחסים עם יהודי התפוצות?
"זו תהיה עבודה קשה, של שני הצדדים, אבל צריך להתחיל. תמיד שאלתי את עצמי: מה זה לעזאזל? איך מישהו שיושב בישראל יכול להחליט אם האופן שבו אני מבטא את היהדות שלי הוא טוב או רע? מי נותן לחבר'ה האלה את הסמכות? זה מקומם מאוד יהודים שחיים בגולה, העובדה שהם לא יכולים להינשא או לעבור ברית מילה בידי רב מסוים. הרב אדם שאייר בבית הכנסת שלנו במונטריאול קנדה (מנהיג הקהילה האורתודוקסית הגדולה בעולם ומקורבו של ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו), איש נפלא, כשר, רב אורתודוקסי, ופתאום מתברר שהוא נכלל באיזו רשימה של רבנים לא לגיטימיים (של הרבנות הראשית). זה מטורף. איזה מנוול שיושב באיזה משרד יחליט אם אדם שאייר כשר או לא כשר מספיק? נו באמת! למה צריך לפסול את האופן שבו מישהו בוחר לבטא את היהדות שלו? מבחינת הישראלים, מספיק שאתה גר כאן כדי להיות יהודי, אבל אנחנו מיעוט בחברה נוצרית, ובצפון אמריקה היהודים מבטאים את עצמם דתית וחברתית בדרך שבה הם בוחרים. חוסר השוויוניות ביחס לזרמים שונים ביהדות מטריד מאוד, ואנחנו שואלים מדוע הממשלה לא מכירה רשמית בשונות".
מה היית מצפה שיקרה במערכת הבחירות הקרובה?
"ראש הממשלה הטוב ביותר לעם היהודי יהיה ראש הממשלה הטוב ביותר לישראל. נקודה".
מה מקור הזיקה העמוקה שלך לישראל?
"השואה. סבי וסבתי ברחו לצפון קנדה הקפואה, בלי זה הייתי במשרפות, ובכל יום אני אומר 'תודה סבא, תודה סבתא'. לו מדינת ישראל היתה קיימת אז, השואה לא היתה מתרחשת. לכן היום חשוב שנתקרב מחדש, כל היהודים. אנחנו חייבים להחליט אחת ולתמיד שאנחנו עם אחד. ועכשיו מה אנחנו עושים עם החרדים (הרבנות)? אל תשאלי אותי".
אתה חש עלייה באנטישמיות?
"רואים עלייה באירופה, באנגליה, וכעת גם בארצות הברית ובקנדה. אחרי השואה העולם נהג לרחם עלינו ועל ישראל הקטנה המוקפת אויבים. פוליטיקאים אוהבים אנדרדוג, וכיום האנדרדוג הוא הערבים. זה מחזיר אנשים לרגשות קמאיים, כמו האנטישמיות, זה הגיוני. אני לא חווה את זה כיום באופן אישי אבל כילד חוויתי אנטישמיות קשה. בגיל 14 הוריי שלחו אותי לפנימייה איומה באונטריו, טריניטי קולג' סקול, מפנימיות האיכות של צפון אמריקה. שנאתי את המקום. אחי ואני היינו היהודים היחידים שם, מה שהיה טיפשי מלכתחילה, היה עדיף לא לשלוח אותנו. גרנו 12 נערים באולם אחד, והם שרו שירי גנאי ליהודים לילה אחרי לילה. בחור אחד אמר לי: 'שמור את האף היהודי הגדול שלך מחוץ לזה'. הייתי ילד קטן ורזה, אבל העזתי להכות אותו בסנטר. הייתי צריך להסתלק משם, אבל השלמתי עם המציאות. אחי, שבילדותי חטפתי ממנו לא מעט, נהפך בפנימייה למגן שלי. במידה רבה זה עיצב ואולי דפק את היחסים ביננו".
בשנים האחרונות לחייו הצלחתם להתגבר על הדם הרע ביניכם?
"כן, משום שכדי לשמור על אווירה טובה לא דיברנו על עסקים. דיברנו על פילנתרופיה, על ישראל, על יהודים — נושאים שהיו לנו במשותף ושהסכמנו בהם. אני תרמתי לפרויקטים שלו והוא לשלי. ברמה הזאת היינו בסדר".
אתה בקשר עם משפחתו? עם אדגר ג'וניור או אחד מילדיו?
"רק עם אחד הילדים, מתיו ברונפמן".
צ'רלס ברונפמן (מימין) עם אחיו אדגר (משמאל) ואחיינו אדגר ג'וניור באסיפת בעלי המניות של סיגראם, מונטריאול, 2000. יחסים משפחתיים מורכבים צילום: רויטרס
התנגדת לכך שאדגר ג'וניור ימכור את החברה.
"נכון, אבל הפסדתי, ולצערי סיגראם נמכרה (בשנת 2000). מאז לא הייתי מעורב כלל בעסקים. אמרתי — לעזאזל עם זה, אשאר בפילנתרופיה עם השקעות משלי. הילדים שלי כבר היו מסודרים, כך שזה היה בסדר. אולי יכולתי להיות איש עסקים טוב, לעולם לא אדע, אבל בפילנתרופיה שעשיתי אני גאה מאוד. עשינו הרבה פריצות דרך. ומעבר לכך ישנן רק ההשקעות שלי, בנדל"ן מסחרי, קרנות ומניות. זה פורטפוליו שמרני, בלי לקחת סיכונים, כי אני לא מספיק מבין את המשחק, אין לי חוש הריח לזה".
היו לך בעבר גם עסקים בישראל.
"העסק האחרון שמכרנו כאן, ב־2006, היה כור, והעסקה הזאת היתה טראומתית - אני לא ממליץ לקנות ביוקר ולמכור בזול. השקעתי גם באסם ובטבע, ואלי הורביץ היה מהאנשים והמנהלים האיכותיים ביותר שפגשתי בחיי, בן אדם נהדר, למדתי ממנו המון. נשארתי בטבע כי אהבתי אותו, ויצאתי ממנה לפני שהמניה הגיעה לשיא, אבל ממילא לא הייתי נשאר בה אחרי מותו".
איך אתה מתרשם מהתרבות העסקית בישראל בשנים האחרונות?
"יש עניין של לעשות אקזיט. אני שמח בשביל אנשי עסקים ישראלים שמובילים סטארט־אפים שמצליחים בעולם אבל קשה לי להבין מדוע אנשים מתחילים עסקים ואז מוכרים אותם. צריך לבנות חברה שהיא מותג, כפי שטבע או צ'ק פוינט עשו, ועדיף לא למכור אלא להכניס שותפה כדי להשאיר את החברה כאן. התרבות שעליה גדלתי, שאבא שלי חינך אותנו עליה, היא ברוח 'אני לא מוכר את מה שיש לי. אני קונה'. זה מנוגד לרוח של 'המצאתי, בניתי, מכרתי'".
ולא נשאר שום אגו עסקי, שום דרייב בתחום?
"יש לי דרייב לפילנתרופיה. זה הייעוד שלי, מי שאני. זה יותר מרק 'לעשות טוב' — זה לראות משהו שלא קיים וליצור אותו. אבל צריך לעשות זאת באופן מפוכח. כשהתחלתי את הפעילות הפילנתרופית עשיתי יותר מדי דברים, יותר מדי מהר ועם יותר מדי כסף שהושקע בפרויקטים שאת לא מכירה כי הם לא החזיקו מעמד. אחר כך התחלתי הכל מחדש, והפעם בהצלחה. למדתי ביג טיים מהטעויות. אני יודע גם מהקריירה העסקית שלי שאתה לא גדל ומתפתח מהצלחות אלא דווקא מכישלון. לכן גם אני לא משקיע עם ילדיי, אני לא רוצה להיות במצב שבו אגיד להם: אתם הפסדתם לי כסף. שיעשו את הטעויות שלהם ויגדלו מלעשות אותן".
אילו עוד תובנות צברת?
"יש אמרה שמיוחסת לג'ורג' ברנרד שואו, ש'הנעורים מבוזבזים על הצעירים'. כשאתה צעיר אתה מלא אנרגיה אבל אתה לא חכם יותר מדי. כשאתה מבוגר אין לך האנרגיה, אבל יש לך התבונה. אני לא אומר שצריך להתחיל את החיים בגיל 80, בגיל 60 זה גם היה יכול להיות בסדר. אני עצמי הייתי לייט בלומר. אם הייתי פחות חסר ביטחון כאדם צעיר, זה היה משנה את חיי. היו לי הורים דומיננטיים מאוד, ולא היה לי שום ביטחון ביכולות שלי עד שנות השלושים המאוחרות לחיי. אבל מאז צברתי ביטחון והתחלתי לפרוח — היו לי חיים נהדרים מבחינת עשייה. השינוי התחולל כשנכנסתי לעולם הספורט המקצועי, כבעלים של קבוצת הבייסבול מונטריאול אקספוז. פתאום הייתי בעמודים הראשונים של העיתונים, נדרשתי להתמודד עם פרסום, ועשיתי את זה היטב. הקבוצה נהפכה להצלחה, והייתי מעורב בה 22 שנה. הפעילות הזאת מילאה אותי, אפשרה לי להרגיש טוב. הרגשתי פוטנטי".
איך הדומיננטיות של ההורים השפיעה עליך?
"לא היו במשפחה יחסים כל כך קרובים. הייתי שמח אם היינו משפחה נורמלית, אבל אני מניח שזה היה בלתי אפשרי. אבי היה המון מחוץ לבית, ראינו אותו רק בסופי שבוע, ושני ההורים היו חזקים, ולחיות כך זה תמיד קשה. בכל משפחה היחסים מורכבים, במשפחות של הון זה פשוט פומבי יותר. ויחסי אב ובן הם קשים תמיד, ולעבוד עבור אביך זה קשה מאוד. למזלי ניהלתי רק את הפעילות שלנו בקנדה, 9% מכל העסקים, ואבא לא התערב בה. את רוב הזמן הוא בילה בניו יורק, שבה אדגר עבד. ולי היתה גישה שונה משל אדגר — ידעתי שלא אוכל לנצח את אבי, אדגר חשב שהוא יצליח".
במה אתה שונה מאביך?
"אבא היה קשוח, ואדגר היה קשוח, בריון אבל חכם. ואני הייתי פשרן. תמיד חשבתי על אמנות האפשר. במשא ומתן הייתי רך יותר מאנשים אחרים. הרבה זמן לא אהבתי את עצמי בגלל התכונות האלה. היום אני כבר אוהב את עצמי, כי בסופו של דבר אני חושב שאני כן אדם טוב. אבל מה שהיה היה. אני לא מסתכל אחורה יותר".
מה עשית אחרת עם הילדים שלך?
"לבני ובתי לא היו הורים דומיננטיים מדי, ואני חושב שזה יצא לטובה. סטיבן היה לא קל כילד, והוא התקשה בתיכון וגם בקולג'. הוא עשה לפעמים דברים קיצוניים, וברברה (אשתו הראשונה ואם ילדיו) חששה שיעבור את הגבול. כשהוא היה נער צעיר ומרדן אמרתי לו: 'לא אכפת לי מה תעשה בחיים, אבל אם אתה רוצה להיות בטלן — לפחות תהיה החתיכת בטלן הכי טוב בעולם'. הייתי צריך לדבר בשפה שלו כשרציתי לומר לו בעצם שמה שלא יעשה, שיצטיין בו. שיהיה הכי טוב בכל מה שהוא רוצה להשיג, שיגיע לטופ. בסוף הוא נהפך לסופרסטאר בפילנתרופיה, עסקים, בעולם היהודי, ובפוליטיקה הקנדית".
הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
בשנים האחרונות אתה שוב בקשר קרוב עם ברברה, בזכות אשתך הנוכחית ריטה, שהיתה חברה של אשתך אנדי, שנהרגה בתאונה ב־2006. כלומר, המבנה המשפחתי שלך מורכב.
"ריטה היתה חברה יקרה של אנדי. היא הגיעה לישראל להלוויה שלה בהר הזיתים, ונשארה במשך כל השבעה. כדי למצוא אהבת אמת בגיל 80 אתה צריך להיות בר־מזל. ולפני כשש שנים התחתנו. יש לי שני ילדים ביולוגיים, ונכדים שהם הביאו, ועוד שלושה ילדים חורגים, של אנדי, ונכדים מהצד הזה. ולריטה יש שתי בנות. לפני שלוש שנים ריטה ארגנה לי מתנת יום הולדת נהדרת: כולנו — 46 בני אדם, האלמנים של אחיותיי, אלמנתו של אחי, אם ילדיי, ילדיי, נכדיי, ילדיה של אנדי ונכדיהם, הבנות של ריטה — נסענו לחופשה בברמודה. אחד הנוכחים אמר: 'יש פה ארבע משפחות, כולן מחבבות זו את זו, זה לא מטורף?'. ואכן הסתכלתי סביב, כולם ישבו יחד, וחשבתי לעצמי — באמת שאני ממש בר־מזל".
