מדובר, כנראה, בפיסת הקרקע המרכזית ביותר במדינה. היא תחומה בין מסילת הרכבת ונתיבי איילון בחלק העמוס ביותר שלהם, בין מחלפי השלום וארלוזורוב, לדרך בגין בתל אביב. 170 דונם שנפרסים לאורך קילומטר אחד. אי של בניינים, שנקרא המע"ר הצפוני (מע"ר — מרכז עסקים ראשי). הנקודה הדרומית שלו כבר מבוססת, שלושה מגדלי עזריאלי הקיימים והקניון ההומה. החלק הצפוני עוד בבנייה. ובערך באמצע, מגדלי מידטאון.
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
אלה שני מגדלים: אחד הוא בניין המגורים הגבוה בישראל, עם 50 קומות ו־337 דירות; האחר הוא בניין משרדים, עוד 50 קומות, שכבר מאוכלס בין השאר בפירמת רואי החשבון הענקית ארנסט אנד יאנג ובחללי עבודה משותפים של WeWork. מסביב מוקמים או יוקמו בקרוב עוד ועוד פרויקטים — מגדלי הצעירים, עזריאלי הספירלה, נצבא וכן הלאה.
בסופו של דבר המע"ר הצפוני יכלול כ־15 מגדלים. יהיו בהם לא פחות מ־500 אלף מ"ר תעסוקה (משרדים, מסחר ומלונאות), בערך כמו שטח התעסוקה בכל מתחם רמת החייל כיום, ובצדם כ־1,900 דירות. במקום יבקרו בכל יום עשרות אלפי בני אדם, רבים רק יעברו בו, בין תחנת הרכבת במחלף השלום לתחנות הרכבת הקלה שייפתחו בסמוך. ואלפי דיירים יחיו שם בשטח הצפוף ביותר בישראל.
המגדלים של מידטאון, שמתאכלסים מאז מרץ, מספקים הצצה לאיך נראים חיים כאלה. והחיים האלה - במגדל שמציע שלל שירותים, במרכז של המרכז, בצפיפות גדולה, כשהדיירים לכודים בין כבישי ענק - יתפסו תאוצה בשנים הבאות. אין הרבה אפשרויות אחרות במדינה עם עתודות קרקע מוגבלות מאוד, תשתיות תחבורה כושלות ותעסוקה שמרוכזת כמעט רק בגוש דן. מידטאון הוא העתיד.
צילום: עמית שעל
אני מתחיל מהרחבה שמאחורי מגדל המגורים, בסמוך למגדל המשרדים. זה יום שמשי, אבל כאן קר. אין שמש, רק מסדרון רוחות. אולי בקיץ נעים פה, ליד בריכת הדגים, הצמחייה הסמלית והספסלים הלא נוחים, שמעוצבים כגל ארוך. זה לא מקום להירגעות. ורעש, כל הזמן רעש. מכוניות, רכבות, תנועה טורדנית ובלתי פוסקת באוזניים. אין כאן מרחב נעים, כזה שמזמין לחיות גם מחוץ לבתים. ולא במפתיע, הוא ריק למדי רוב הזמן. האורבניות של מגדלים על אי־תנועה היא בעצם חיים בתוך כותלי הדירה.
כמה עובדי הייטק מחללי העבודה של WeWork יוצאים לרחבה להתאוורר קצת, ובוחנים איתי את מגדל המגורים. "זה נורא לגור שם", אומרת אחת העובדות הצעירות, והאחרים מסכימים. "הדירות קטנות, והן משקיפות על המשרדים שלנו. אנחנו זה הנוף שלהם. תחשוב כמה זה נורא לראות אותנו עובדים כל היום. לפעמים בסוף היום אני מסתכלת עליהם, והם נראים לי די אומללים, תקועים בתוך דירות שלעולם לא פותחים בהן את החלונות".
בלובי של מגדל המגורים יש תנועה ערה; לפחות ערה יחסית לחללי הלובי הענקיים והדוממים של מגדלי יוקרה במרכז תל אביב. בעלי כלבים יוצאים לרגע אל הרחבה החיצונית, וחוזרים מיד אחרי שהכלב סיים את ענייניו. דיירים אחרים יוצאים מהמגדל העירה עם קורקינטים חשמליים, רוכבים עליהם עוד על רצפת הלובי המבריקה. הבניין לא מתחבר בקלות למרכז העיר — כדי להגיע אליו צריך לעבור כמה מעברי חצייה בצמתים סואנים, בתוך אתר עבודות להקמת הרכבת הקלה, ולחלוף על פני כל הקריה לכיוון אבן גבירול או שרונה. כל האזור מנכר הולכי רגל, אף אחד לא יוצא סתם להסתובב. אין איפה. מידטאון הוא אי מנותק, והגונדולות הן הקורקינטים. וכאמור, הוא רק הראשון בכל המתחם הזה; תל אביב החדשה היא בעצם אי־תנועה.
כ־250 בני אדם גרים בשלב זה במידטאון, שעדיין נמצא בתהליך אכלוס, והם מחולקים לשלושה "מעמדות". בתחתית הסולם נמצאים "דיירי העירייה": 34 מהדירות שייכות לפרויקט דיור בר־השגה של עיריית תל אביב־יפו, וגרות בהן משפחות צעירות שזכו בהגרלה (מתוך 145 זכאים שהשתתפו בה). הן משלמות 5,000 שקל על דירת שלושה חדרים עם חניה ומעלית, ונהנות מדמי ניהול מופחתים, 400 שקל במקום 1,400 שקל. אבל הדיירים האלה לא יכולים להשתמש בבריכה שכבר פעילה ובחדר הכושר המתוכנן, ואין להם אפשרות להשפיע על התנהלות הבניין. הם מתגוררים עד קומה 35, שכן בקומות גבוהות יותר הדירות גדולות יותר, של 4 ו־5 חדרים.
צילום: עמית שעל
בקצה השני של ההיררכיה נמצא מיעוט של בעלי דירות בבניין שגם חיים בהן, רובם בקומות הגבוהות, והם בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על ניהול המקום. חלק מהם חיים בדירות האלה באופן קבוע, אחרים הפכו אותן לדירות נופש. למשל עמית גואטה, בן 40, בעלי חברה לאבטחת מידע, נשוי ואב לשלושה. המשפחה גרה ברמת גן, אבל משתמשת בדירה במידטאון - רק דקות נסיעה אחדות מהבית ברמת גן - בסופי שבוע, והיא מעוצבת כמו חדר במלון. "קניתי את הדירה כדי להשכיר, אבל כשראיתי את הנוף הבנתי שאני רוצה לגור בה. אלא שיש לי ילדים קטנים שהחיים שלהם ברמת גן, אז אנחנו משתמשים בה בשבתות: באים אחרי הארוחה בשישי, בשבת בבוקר קופצים ומטיילים בשרונה, ובמוצאי שבת חוזרים הביתה לרמת גן".
בין דיירי העירייה לאלה שיכולים להרשות לעצמם לגור ברמת גן ולהחזיק דירה נוספת בתל אביב נמצאים רוב דיירי מידטאון — שוכרי הדירות הרגילות. לפי ההערכות, כשני שלישים מהדירות בבניין מושכרות. בעלי הבית הם משקיעים, שבמקרים רבים קנו כמה דירות בבניין. חלק ניכר מהדירות מושכרות לכמה שותפים.
וכמעט כל מי שגר במידטאון — אלה שחיים בדירות שבבעלותם, השוכרים, זכאי העירייה — צעירים. ואפילו מאוד. כמעט שאין כאן מבוגרים. "רוב האנשים כאן הם חבר'ה צעירים, וכשאני אומר צעירים אני מתכוון 35-25", אומר פקיד הקבלה, גיל לב, ג'ינג'י נחמד בן 21 בלבד, שמקפיד על אינטראקציה ידידותית עם כל הדיירים החולפים על פניו. יש איזו נינוחות ששורה על הלובי, אחרי הרעש והרוחות שבחוץ. פה השקט שולט, ואני מגלה עוד ועוד דיירים מרוצים.
רבים מהם שפים, מעצבים והייטקיסטים, וכולם רוצים לגור בסטנדרטים גבוהים. מידטאון הוא תל אביב החדשה מבחינת הרווקים הצעירים, ואלה התל־אביבים החדשים: לא כאלה שכדי לגור בתל אביב מוכנים להתכלב בדירות ישנות בפלורנטין או במרכז העיר, חולמים על פרויקט אמנותי חדש ובינתיים יושבים בקפה שכונתי קטן סמוך. התל־אביבים החדשים לא מתכלבים, לא מסתובבים ברגל בכל השכונה, לא פוקדים קפה מקומי, ולא שקועים בחלום אמנותי; במקום זה, הם רוצים לעשות כסף.
למשל טל שטרן (33), מעצב אופנה, שגר עם בן זוגו בקומה 34, בדירה שפונה מערבה, עם נוף לתל אביב ולים. הוא מראה לי את חדר השינה, ובו שני קירות ויטרינה, מהרצפה עד התקרה, שלפי שטרן יוצרים תחושה של שינה באוויר. אחר כך בסלון, הוא מנסה לאפיין את יושבי המגדל. "הסטיגמה של אנשים שגרים במגדלים היא של בורגנות, אבל פה גרים חבר'ה צעירים. הם עובדים קשה מאוד כדי לשלם שכר דירה והוצאות — אני משלם כ־7,000 שקל שכירות ועוד 1,400 דמי ניהול. אם במגדלי צמרת גרים המצליחנים של ההווה, כאן גרים המצליחנים של העתיד", הוא מסביר. "רוב הדיירים כאן הם אנשים שיש להם אמביציה, שלא מרחמים על עצמם ואומרים 'אכלו לי, שתו לי', שמעדיפים ללכת לעבוד ולקרוע את התחת. מגורים פה זולים יותר מדירה חדשה במרכז תל אביב, אבל הם עדיין יקרים, וכשאתה צריך להכניס הרבה כסף זה נותן לך דרייב. אם פעם הסתפקתי בשכר של 8,000 שקל, כיום אני מבין שזה בכלל לא מספיק לי".
קווי הדמיון האלה, הוא אומר, מחברים בין הדיירים. "בניגוד למה שאפשר לחשוב, יש כאן הרבה יותר פרטיות, אתה לא מרגיש שנדחפים לך לחיים כמו שהרגשתי במרכז תל אביב. ומצד אחר, במרכז העיר לא הכרתי את השכנים וכאן אני מכיר. מביאים זה לזה מתנות, מזמינים לארוחות ערב. השכנה ממול הזמינה אותי לנסוע איתה לקייב. ביום ההולדת עשיתי מסיבה והזמנו שכנים מהקומה, ויש חברים מהבניין שהכרנו במעלית או בבריכה. בקיץ, בימי שישי כולם יחד בבריכה. האווירה טובה. כמו כשישראלים נוסעים לחו"ל ומכירים אחד את השני בלובי של המלון".
צילום: עמית שעל
וייב דומה מתאר גם דימה מנשרוב (31), שגר בקומה 15, בדירת שלושה חדרים שאותה הפך ללופט גדול פלוס חדר שינה. הוא עיצב את הדירה בסגנון עתיק, פלוס קיר בטון חשוף, ומארח בה ימי הולדת, מסיבות רווקים ואירועים אחרים, שבהם הוא מבשל ארוחות גורמה. "הגעתי לתל אביב מנתניה אחרי שהתגרשתי, חשבתי שאני מוצא לי כאן פינה שקטה", הוא מספר. "יש לי חברה לשיווק מכונות קפה, זה אמור להיות העסק המרכזי שלי, אבל אני אוהב לבשל. חברים באו לארוחות ערב שלי כאן והעלו צילומים לאינסטגרם, ובעקבותיהם התחיל ביקוש לעוד ארוחות, פתאום נהיו ארוחות של 30 אנשים. ואז הקונדיטורית אור שפיץ אמרה לי שכדאי לי לעשות עסק של ארוחות שף, ועכשיו כמעט כל יום יש ארוחות אצלי בדירה. מגיעים גם מלא סלבס ואנשי תקשורת".
למה לא שכרת דירה בדרום תל אביב או במרכז העיר?
"כי הסטנדרט שלי גבוה. כשראיתי דירות במרכז תל אביב הכל היה שבור, אבל מידטאון זה חדש. וכשעברתי גיליתי חבר'ה צעירים, כולם מכירים את כולם, וזה נהיה מין קיבוץ כזה. אחרי כמה שבועות המון אנשים מהבניין נהפכו לחברים שלי. יש כאן מלא אקשן, כל הזמן עוברים בין דירות, יושבים אחד אצל השני, ויש פה הכל מהכל. ויש היכרויות, הרבה. כשרק הגעתי אמרתי שצריך להיות איסור על קיום יחסים עם דייר שגר בטווח של 15 קומות ממך, אבל לא עמדתי בזה".
גם הילי ארי (31) עובדת מהבית. "לא בא לי לפצל ולבזבז את האנרגיה שלי, לכן אני מכילה אותה פה. הרבה אנשים עושים את זה כאן, מרכזים אנרגיה", היא אומרת. ארי מעצבת אופנה, בסלון הקטן ניצבים מתלים עם בגדים, על הדלפק לצד המטבח היא יושבת עם הדי.ג'יי המוכרת עדי נוי כדי לתכנן קולקציה משותפת. הדירה שבקומה 13 פונה לכיוון מגדל המשרדים, והיא שמחה על זה מסיבות מפתיעות. בעבר, כסטודנטית, היא חיה בקומונה והשתייכה לקבוצת "בית ריק", של אמנים שמשתלטים על בתים ריקים וחיים בהם עד שבעלי הנכסים משפצים אותם, ו"בכל הדירות שבהן גרתי היה הרבה רעש. אבל כאן נעים לי, מצאתי את השקט שלי".
בדירה שלה אכן שקט, והיא מסבירה: "בבוקר אני פותחת קצת את החלונות כדי לאוורר, אבל בשאר הזמן הם סגורים, בגלל הרעש וכי יש כמות מטורפת של אבק. זה לא הולך להשתנות בשנים הקרובות, הכל פה בבנייה, אבל משהו בבנייה הזאת גם טוב לי, משפיע עליי. למשל, אני רואה את המשרדים של WeWork", היא מסיטה את הווילון ואני מקבל תצפית ישירה לעובדים שם, ואז יוצאת אל המרפסת, והנה שוב הרעש מחריש האוזניים, חמור מזה שבתחתית הבניין. כדי להמשיך את המשפט, ארי נאלצת לצעוק: "אני קמה כל בוקר, עושה יוגה ורואה אנשים עובדים ב־WeWork, זה גורם לי גם לרצות לעבוד. ב־10 בלילה אני מסתכלת מהחלון ורואה אנשים עובדים, זה גורם לי להרגיש לא טוב על זה שאני לא עובדת. ומהצד של המרפסת גם רואים את הים, אז אני יכולה לראות את השמש זורחת או שוקעת".
הדרייב לעבוד הוא רק חלק מהיתרונות של המקום, מבחינתה. "במרכז תל אביב משלמים אותם סכומים, כ־7,000 שקל לחודש, אבל שם אין לי חניה. ופה השומרים בכניסה שומרים לי על החבילות שאני מקבלת, השליח לא צריך לעלות אליי לדירה ואני לא צריכה להיות בבית ולחתום לו. כך שהחיים במגדל עונים לי על הצרכים העיקריים, ובעיקר מפיגים את הבדידות. יש כאן המון אנשים צעירים, רובם פרודים עם כלב, וכל הזמן קורים דברים, יש אינטראקציות, תנועה. למשל יש הרבה שפים ושפיות, פתאום מישהו מציע חמין אצלו בשבת, אחר מציע שנאכל אצלו סלמון, יש שתי קונדיטוריות שעושות עוגות, כל יום שישי מחכה לי עוגה מחוץ לדלת. יש פה אנרגיות של קהילה בבנייה. חקרתי את הדברים האלה כשלמדתי בבצלאל, הכל מתחיל בסחר חליפין ובעשייה משותפת, וכאן זה קורה. בניתי לי אתר ובדיוק פגשתי בחור מהקומה השישית שהוא מומחה בשיווק והחליט להעביר לי ולמי שבנה את האתר שיעורים, 'כדי שתבינו איך זה עובד'. את הצלם שצילם לי לאתר פגשתי במעלית. מדובר באנשים שבאמת אוהבים לעבוד ולהרוויח טוב. יש קצת בעיות - מלא אבק, הדירות קצת יקרות, חדר הכושר לא פועל, ובאחרונה גם יש גניבות בחניון - אבל אני מרגישה שכולם מרוצים".
צילום: עמית שעל
הרווקים הרבים של מידטאון, אם כן, מתאפיינים באמביציה גדולה, חיבה לתנאי מגורים שכוללים שומר וקהילה תוססת של היכרויות, חבילות והמון אוכל. אבל גם למשפחות הלא רבות שגרות בבניין, בעיקר בדיור בר־ההשגה, יש קהילה משלהן, עם חיים נבדלים למדי מאלה של הרווקים.
ספי אטיאס (29), איש הייטק, נשוי ואב לשניים, גר בקומה 14, ומבחינתו הוא בכלל חי בקיבוץ: "המגדל הזה הוא כמו יישוב קטן, רק לגובה. קיבוץ ורטיקלי. את הצפיפות הרגשנו רק בבריכה, בסופי שבוע בקיץ, אבל הלובי והחניון לא עמוסים. יש אנשים שעובדים איתי וגרים פה, יש אנשים שהכרתי במעלית. ויש כמה תת־קהילות, בקבוצות ווטסאפ שונות. יש קבוצה אקטיבית של ערסים חמודים שהם harmless, הם הרבה בווטסאפ עם שאלות כמו 'למי יש ערק? וודקה? אני אחזיר לך מחר שני בקבוקים'. ויש קבוצה של הזוכים במכרז של העירייה, אנחנו שתי קומות מאוד הומוגניות, זוגות צעירים עם ילד או שניים. הילדים משחקים יחד, ביום כיפור בילינו יחד, אנחנו מבלים הרבה יחד".
הגיבוש הזה הוא גם קצת נגזרת של העובדה שהבניין עצמו די מנותק מכל דבר אחר, ודאי כשצריך להיטלטל עם ילדים. כשנדרש גן משחקים אטיאס וילדיו נאלצים לחצות את כל מתחם העבודות על הרכבת הקלה, בדרך לשרונה, וגם שירותים אחרים מבחינתו אין בנמצא. "אין מסעדות חוץ מארומה, יש סניף של רשת פארם, ובקרוב גם יפתחו סופר קטן. לסופר בעזריאלי אני לא הולך; גיאוגרפית הוא קרוב, אבל אורבנית הוא רחוק, עם כל העבודות פה הוא לא באמת נגיש. סלח לי שאני מפונק, אבל אני רגיל לרדת למכולת מתחת לבית. אז כרגע ההזמנות שלנו הן אונליין".
בשנה הבאה ייפתחו בבניין שלושה גני ילדים שתפעיל העירייה, ואחד מילדיו של אטיאס ילך לשם: "מבחינתי זה אידאלי — אתה יורד במעלית, שם את הילד וגמרנו. הדבר שחסר פה זה פתרון לילדים בני 0 עד 3, אין מסגרת נוחה קרובה. חשבנו לשכור פה איזו דירה לשם כך, כי יש כבר שישה הורים לפעוטות שמסכימים, אבל זה נהיה כאב ראש".
הכניסה. שמש אין, רק המון רעש ורוח צילום: עמית שעל
אלא שמאחורי האידיליה יש בסופו של דבר הרבה מאוד אנשים שחיים במנותק אפילו מהסופרמרקט הקרוב, זה שנמצא במרחק עשרות מטרים, באותה גדה של דרך בגין — ובצפיפות גדולה. "יש הרבה שמתלוננים", מודה אטיאס. "יש כאלה שפונים לאתר בנייה של מגדל אחר, ומתלוננים על הרעש. יש שכנים שזורקים בדלי סיגריות או פסולת מהמרפסת, ואין לזה פתרון, מה לעשות, זה קורה בהרבה מגדלים. אחרים רבים בגלל הכלבים, ככה זה אנשים. לפני כמה ימים שברו חלונות של רכבים בחניון".
ועכשיו גם נהיו המעמדות. "יש אנשים שמתמרמרים על זה שאנחנו, בדיור בר־השגה, משלמים דמי ניהול מופחתים, אומרים שזה לא מוצדק. ופתאום החליטו שמי שמשלם דמי ניהול מופחתים, אין לו גישה לבריכה, הפכו אותנו לדיירים סוג ב'", הוא אומר. "כעסנו על זה, אבל בסוף אמרנו שנסתדר בלי הבריכה, היא ממילא קטנה ולא מחוממת ובקיץ אין בה מקום". ובסופו של דבר, הוא אומר, "הדיור בר־השגה השאיר אותנו בתל אביב. אחרת היינו עוברים להוד השרון, ראשון לציון וכדומה, אבל רצינו להיות קרובים לעבודה".
חלק מהתלונות התגלגלו כבר לעצומה שעליה חתמו 120 מהדיירים. "אני מרוצה מאוד מהדירה אבל לא מרוצה מהניהול, אני מרגישה שאני לא מקבלת את מה שהבטיחו לי", אומרת לי הדיירת מ'. "אנחנו משלמים 1,400 שקל דמי ניהול, אבל את חדר הכושר המובטח עוד לא פתחו. באחרונה גם היו פריצות לרכבים בחניון, והשומרים לא תפסו את הפורץ".
דרור פאר (50) הוא יו"ר הוועד של בעלי הדירות. כמו רבים מבעלי הדירות, גם הוא קנה כאן כמה נכסים, עוד בפריסייל ב־2013, כשמכרו דירות שלושה חדרים ב־1.9 מיליון שקל; כיום הן נמכרות ב־3.5 מיליון. הוא גר באחת מהן, ובעצמו מתווך נדל"ן שמכיר היטב את השוק. אנחנו יושבים בלובי, ועל פנינו חולף הדייר ליאור סושרד. פאר מציע לו להתראיין לכתבה, וסושרד עוקץ ואומר שאם יתראיין, הוא ידבר על כל הבעיות בבניין. "בשלב זה יש אתגרים ובעיות של אתחול מגדל, עד שהוא יעלה על המסלול שלו, ואז זה רץ", אומר פאר. "ועד במגדל כזה הוא כמו דירקטוריון ואנחנו מנהלים עסק, תקציבים גדולים, אחריות מאוד גדולה. אחד פתאום רוצה בריכה מחוממת, אחר רוצה חדר כושר, ההוא רוצה שהניקיון יעבוד אחרת, אין סוף בעיות". לגבי הדיירים בדירות העירייה, הוא אומר, "נאפשר להם להיכנס לכל מקום, לבריכה, לחדר הכושר, אבל הם יצטרכו להוסיף עוד כסף. אנחנו לא מממנים את העירייה, ואי אפשר לשלם מחיר מוזל ולדרוש את כל הפסיליטיז".
הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
פאר, מן הסתם, מדבר מהפוזיציה. ומהפוזיציה, הוא אופטימי וצופה רק עלייה בביקוש. "המשרד שלי נמצא במגדל ליד, והדירה שלי היא כמו וילה בשמים. אני רוצה חניה מקורה ושמורה, ויש לי מכונית פורשה שאני לא רוצה שישרטו, אז יש לי מצלמות שדרכן אני יכול לצפות בה. תראה בחמ"ל של השומרים את השליטה שלהם בכל מרחב, מצלמות בכל פינה. זה מקנה לי ביטחון. נגיד אתה רוצה לנסוע לחו"ל ולהשאיר את אשתך בארץ, אז אתה רוצה שהיא תהיה במקום רגוע, בטוח, שקט. הרעש לא מפריע לי, אני בקומה ה־16, וחוץ מזה רעש זה חלק מלגור במטרופולין. עוד מעט יהיו כאן בסביבה בתי קפה, בית מלון, אולם כדורסל, זאפה יפתחו מקום ענק, מה אני צריך יותר מזה? בקרוב יעלו פה המחירים, אנשים לא ישלמו יותר 7,000 שקל לשלושה חדרים, הם ישלמו 14 אלף".
גם זה, כנראה, חלק מעתיד המגורים במרכז המטרופולין. לא רק סופמרקט או גן ילדים בבניין, ובריכה ושכנים נחמדים או מציקים, ולא רק רעש וזיהום וצפיפות וסיר לחץ של תלונות ותקלות; יש דיור בר־השגה, יש עוד ועוד דירות בבנייה, ותמיד יהיו בעלי נכסים שיפמפמו עליות מחירים.
צילום: עמית שעל
