שאני קורא את התיאורים, אני כמעט מצפה לסוד תל־אביבי שעוד לא גיליתי, חרף כל שנותיי כאן. "כפר קטן ופסטורלי שממוקם בלב העיר", מבטיחה מודעה באנגלית לאחת הדירות באתר Airbnb. מודעות אחרות מדברות על "השכונה הכי טובה/נחשקת/טרנדית בתל אביב", "האזור ההיסטורי של העיר", "ליד שוק הכרמל המפורסם", "קרוב לחוף ירושלים היפהפה", או מבטיחות "מסעדות אותנטיות קטנות בכל מקום (כולל החומוס הכי טוב)". "אותנטי" היא מילה שחוזרת הרבה. היא עוד תחזור.  

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

אבל אז אני מגיע ונזכר שבעצם אני מכיר את המקום. זו בסך הכל כרם התימנים. חנוקה בין רחובות הומים, בין הריחות והצעקות של השוק לערפיח המתמיד של מסוף האוטובוסים בכרמלית. היסטורית, בהחלט (היא הוקמה ב־1906, עוד לפני אחוזת בית, בידי יוצאי תימן כמובן). גם טרנדית. אבל אותנטית? פחות ופחות. תמיד היה בכרם איזה קסם, אבל עכשיו יש בה בעיקר תיירים. המונים מהם. האותנטיות נרמסת כל יום עוד קצת, בבום נדל"ני אדיר שבו מושלת מילת מפתח אחת: איירבינבי.

תיירים בכרם התימנים, השבוע. לא נשאר הרבה מהאותנטיות צילום: אוראל כהן

נהוג לתחום את הכרם כשכונה שבין אלנבי, נווה צדק, הטיילת ושוק הכרמל. יש בה כיום, לפי העירייה, כ־3,100 יחידות דיור, מתוכן כאלף מושכרות לתיירים דרך איירבינבי, אתר השכרת הדירות ששינה את התיירות הגלובלית, ואתרים דומים. ובמילים מפורשות יותר: שליש מהדירות בשכונה משמשות תיירים, ומדובר ביותר מ־10% מדירות האיירבינבי בתל אביב כולה.

רבות מהדירות האלה נמצאות בבניינים חדשים, גבוהים בהרבה מבתי הכרם הישנים. כמעט בכל רחוב בשכונה נבנים עכשיו עוד בניינים חדשים מהסוג הזה, וכל הדירות בהם מושכרות לתיירים מזדמנים. בין אתרי הבנייה האלה, התחושה היא קצת כמו בלובי של מלון שעדיין בהקמה. עשרות תיירים מסתובבים ברחובות כל הזמן — אלה שרק הגיעו גוררים מזוודות ומבטם נעוץ בגוגל מאפס בסמארטפון בניסיון למצוא את הכתובת המדויקת; אלה שעוזבים ממהרים למונית שחוסמת את הרחוב; ואלה שנופשים ממלאים את בתי הקפה.

הכרם היא כנראה אחת הדוגמאות החמות בעולם לאופן שבו איירבינבי מחוללת שינוי עמוק בשכונה ותיקה. זה קרה בברצלונה ובוונציה, למשל, אבל נדמה שבשום מקום התהליך לא התרחש כל כך מהר ובכזאת ריכוזיות. בעידן הטיסות הזולות, התיירים נוהרים לישראל; ב־2018 הגיעו לכאן יותר מ־4.1 מיליון. תל אביב היא מוקד משיכה מרכזי, אבל מחירי המלונות בה גבוהים, מה ששולח את התיירים לדירות הנופש - ומעלה את המחירים שלהן (בדירוג בלומברג של הערים היקרות ביותר לתיירי איירבינבי, שפורסם בקיץ, תל אביב דורגה רביעית).

השינוי שמתחולל בכרם בולט לעין גם מכיוון שמדובר בשטח זעיר, וגם משום שהאזור הצליח לשמור על אופי מובהק במשך שנים רבות. הכרם הצמיחה קהילה שנותרה הדוקה ומשפחתית גם כשהעיר מסביב צמחה במהירות. היא העמידה מורשת תרבותית, מרבנים עד מוזיקאים. ותמיד היתה מוקד משיכה לחובבי אוכל. כל אלה מתפוררים כעת - הקהילה, המסורת, רוח הכרם. אבל כשהתיירים באים לחוות אותנטיות, הם רומסים אותה במו רגליהם. זה הסיפור המוכר של התיירות, עוד לפני איירבינבי, אבל העוצמה שלו בכרם מעוררת השתאות.

יובל פתאל באחת הדירות שהוא משכיר לתיירים. מודה שיש כאן "אינפלציה של איירבינבי" צילום: עמית שעל

התיירים

בשבחי האותנטיות

יום שמש נעים בקפה יום טוב, ברחוב יום טוב - מול בניין איירבינבי משופץ ומבהיק בלובנו, עם קודן על דלת הכניסה. אורחת אמריקאית בת 55 מספרת לי שהגיעה לארץ עם בנה וחברתו, בני 20. הם בחרו בדירה בכרם כי "זו שכונה אותנטית", אבל מודה שבעצם היא רואה כאן יותר תיירים מישראלים. "אנחנו מניו יורק אז אנחנו מודעים לבעייתיות של איירבינבי, לכן כתיירת לא הייתי רוצה לגרום נזק למרקם האנושי", היא מוסיפה, אבל המודעות העקרונית לא מספיקה.

"ברחוב יום טוב, המקביל לשוק הכרמל, שכנו בעבר בעיקר חנויות לממכר תבלינים וקטניות", מסביר לי י', בעלים של חברה שמנהלת דירות אירוח. "בשנים האחרונות החלו לצוץ ברחוב הרבה בתי קפה, ברים ומסעדות אופנתיות. אחר כך בתים שלמים הוסבו לבתי אירוח, ובקרוב יושלמו שיפוצים בעוד שני בניינים כאלה. אין היום בניין אחד שנבנה בכרם שלא מיועד למטרה הזו: פחות משתלם להחזיק דירה ולהשכיר אותה למגורי קבע כשאפשר להרוויח עליה פי שלושה־ארבעה מהשכרה לתיירים. ואת הבניינים האלה אפשר לזהות בקלות על פי הדלתות שלהן". הקודן הוא הסימן.

יניב קובי (33), אחד הבעלים של קפה יום טוב, נהנה מהפריחה התיירותית. "יש עלינו המלצות מטורפות בטריפ אדווייזר ובגוגל מאפס, תייר מביא תייר. יש שעות שכל מי שיושב כאן הם תיירים", הוא אומר, ומגלה לי שאירוח תיירים במסעדות באזור כבר נהפך לעניין ממוסד. "יש לנו שיתופי פעולה עם בעלי הדירות, שזה אומר ואוצ'רים: התייר מגיע לארוחת בוקר עם תלוש, ואני גובה את התשלום מבעלי הבניינים בסוף החודש". קובי אומר שהוא מעדיף לעבוד עם בניינים שלמים, "אלה שיש להם שש, שמונה, עשר דירות. עם אלה שמפעילים שתיים־שלוש דירות לא משתלם לי לעבוד". כשבתי הקפה יכולים להרשות לעצמם לבחור רק בנייני אירוח של עשר דירות זו עוד המחשה להצפה של האזור, ולמשמעות של אלף דירות אירוח בתוך שכונת מגורים קטנה.

התעשייה

ענף חדש נולד

הנתון האחרון מנה 750 דירות להשכרה לתיירים בכרם, במחקר של פרופ' יפעת הולצמן־גזית ואבנר ברק, בתמיכת מרכז חת לחקר התחרות והרגולציה במכללה למינהל. אלא שהנתון נכון ל־2017, ומאז המספר זינק. מחירי הדירות האלה, לפי בדיקה בסוף השבוע, מתחילים בכ־200 שקל ללילה ומגיעים ל־500 ו־600 שקל. ועכשיו, נזכיר, אוף סיזן. בלילה של גמר האירוויזיון, למשל, יש גם דירות שמוצעות ב־1,800 שקל.

בחלק מהדירות גרים ישראלים, שמדי פעם משכירים אותן. חלק מושכרות לתיירים באופן קבוע, אבל הן הנכס היחיד בתחום שהבעלים שלהן מפעילים. אבל הרוב המכריע של הדירות נמצא בבנייני איירבינבי, שמתנהלים כמעט כמו מלון. "כשאתה מגיע לדירה שלי יש לך מגבות, סדינים, ארונות ריקים. אתה גר ליד התושבים האותנטיים, אבל גם לא צריך לקבל את כל הג'יפה שלהם לפרצוף. נגיד אתה רוצה להתנתק מכל השיפודיות והמרקיות, אתה סוגר את החלון ונמצא במקום שקט עם אווירה של מלון חמישה כוכבים", מסביר י'.

הוא עצמו בעלים של שלוש דירות, ומנהל דירות בבעלותם של אחרים; הסידור הוא ש־60% מהתשלום של התייר מגיע לבעל הנכס ו־40% למנהל הדירה. זה רק מודל אחד שעובד בשכונה; יש מנהלי דירות ששוכרים דירה משופצת לטווח ארוך במחיר גבוה מהנהוג באזור, ואז משכירים אותה באיירבינבי, ויש מי ששוכרים במחיר רגיל אבל משפצים על חשבונם ומשכירים לתיירים מזדמנים.

עדי מחלו מתמחה בהפיכת בניינים לאתרי נופש. "ארט דיירקטור וקונספט אדווייזור לבניית דירות נופש המיועדות לאיירבינבי ולמלונות בוטיק", כהגדרתו. ככזה, הוא כבר "הרים" כמה בניינים בכרם. "רחוב הירקון ואזור המלונות מתאימים יותר לתיירים מבוגרים. לכרם מגיעים צעירים טרנדיים מארצות הברית ואירופה", הוא מסביר.

מאחורי הטייטל החגיגי של מחלו מסתתרת תעשייה שלמה שאיירבינבי הצמיח, ומשגשגת בכרם: "אני בונה לבנייני איירבינבי תוכניות עסקיות", אומר מחלו, "יודע לחשב בנוסחה מדויקת כמה יוציאו על התחזוקה והניקיון, כמה משלמים מסים לעירייה, ואז מחשב כמה כסף שווה להשקיע ומתכנן את העיצוב. לא פשוט לנהל פרויקטים כאלה - יש אנשים שקופצים מעל הראש ומשקיעים בלי היגיון כלכלי, או כאלה שחושבים שהם יכולים לבנות את כל הביזנס על האירוויזיון.

אבל יש כללים ויש היגיון. למשל, אני לא עוסק בדירה־שתיים, רק במבנים שלמים, ואז אני יכול גם להשיג רישיון עסק כמלונית. ולא משכירים את הדירה ללילה אחד בלבד, כי רק הניקיון עולה 100 שקל. בדרך כלל אנחנו משכירים לשלושה לילות מינימום, וגובים 400 שקל ללילה. אנחנו נותנים מצעים ברמה גבוהה, נעלי בית, חלוק. ולכל בניין אתה צריך אדם שיעבוד רק בזה, יטפל בהזמנות ובדיירים".

לנוכח היקף ההתעסקות הנדרש, לא פלא שהענף מושך לא רק שחקנים עצמאיים אלא גם גורמים ממוסדים יותר. כך, בקיץ שעבר רשת מלונות פתאל פתחה בניין דירות ראשון שלה בכרם, והיא שוקדת על הקמת בניינים נוספים בשכונה תחת המותג מאסטר, המשתייך לרשת המלונות לאונרדו. מנהל ויוזם הפרויקט הוא יובל פתאל (29), בנו של בעלי הקבוצה דוד פתאל. "אנחנו מחפשים מקומות בפריים לוקיישן בתל אביב, והכרם זה הפריים של הפריים. מאוד חזק כאן", מסביר פתאל הבן.

ראש העירייה רון חולדאי הודיע שהוא מתכוון לשלש את הארנונה לדירות נופש. אתם ערוכים לזה?

"בתחשיבים שלנו צפינו את זה, אבל צריך שיהיה הסדר רחב בנושא הזה. כי אם יתלבשו רק על הגופים הגדולים, זה לא יפתור את האינפלציה של איירבינבי".

יש מי שמצפה לאינפלציה הזאת. "העתיד הוא בכרם: בקרוב כל השכונה תהיה משופצת ותהיה האזור הכי מבוקש מבחינה תיירותית", אומר בנימין דאדי (30), שמנהל את הדירות של Sweet Inn בתל אביב, שמונה מהן בכרם. "כשכל הבניינים יהיו חדשים נוכל גם לדרוש תשלום גבוה יותר. יהיה פה גן עדן לדירות להשכרה".

אבי מזרחי. "אני כבר לא יכול למצוא כאן שום דירה, וברחוב אני רואה רק תיירים" צילום: תומי הרפז

התושבים

חלקת האלוהים הקטנה נהרסת

מבחינת התושבים מדובר בשבר עמוק. אבי מזרחי (45) נולד בכרם וחי בה כל חייו. הוא נשוי, אב לשלושה, עובד במחלקת התברואה של העירייה. אני פוגש אותו בשעת צהריים יושב על ספסל עץ עם מושבים מתקפלים, כזה שפעם שימש בבית כנסת, מחוץ לביתו ברחוב כנפי נשרים. הוא שוכר כאן בית חד־קומתי של 100 מ"ר, אבל הבעלים כבר הודיעו לו שבמקומו יוקם מבנה של שלוש קומות שישמש לדירות נופש. הוא כמעט שכר דירה בבניין סמוך, אבל אז התברר שלבעלים שלה הוצע הרבה יותר כסף כדי להסב אותה לדירת אירוח. "אז בקרוב אני אצטרך לעבור. אני לא רוצה לעזוב את השכונה, אבל במצב הנוכחי לא תהיה לי ברירה".

מזרחי מסביר שזו רק התחנה האחרונה בגלגולים הרבים של הכרם, ומספק תיאור קלאסי של תהליך ג'נטריפיקציה: צעירים מגלים שכונה ותיקה, הופכים אותה לתוססת וכך מושכים כסף גדול שדוחק את התושבים הוותיקים, ואחר כך גם את הצעירים עצמם. "בשנות התשעים עוד היתה לנו תדמית של שכונת עוני, נשים פחדו להסתובב כאן בלילה. קנו אז דירות במחירים מצחיקים וגרו הרבה עובדים זרים, בעיקר פיליפינים", הוא מסביר. "אחר כך הגיעו חבר'ה צעירים, שקנו או שכרו דירות. המקום נהפך לתוסס ואטרקטיבי. אחריהם הגיעו הצרפתים, שקנו כל מה שיכלו אבל השאירו דירות רפאים. ואז נכנס איירבינבי והכל השתנה".

גם לפני איירבינבי שיפצו דירות בכרם.

"כן, אבל אז אנשים כמוני עוד יכלו להרשות לעצמם לגור כאן, והתושבים החדשים, ישראלים, הצטרפו לקהילה. עכשיו אני לא יכול למצוא שום דירה, וברחוב אני רואה רק תיירים. תראה", הוא אומר ומתחיל להצביע על הבניינים ברחוב, "זה הולך לשיפוץ. וזה. וההוא שלידו", הוא ממשיך ומצביע, בעצם, על כל הבניינים ברחוב.

השיחה נקטעת כשלמקום מגיעה מדריכת תיירים, שעושה סיור חפיפה לשני מתלמדים. השלושה נעצרים מול ביתו של הדוד של מזרחי, שמשון מזרחי, בעבר הבעלים של מסעדת שביל החלב ברחוב רבי מאיר. על הבית תלויה תמונה שבה הוא עומד גאה מעל שלל תבשילים, בחיוך גדול, עם מצנפת טבחים - התמונה שפעם התנוססה בחזית המסעדה. "כאן אתם צריכים לעצור את הקבוצה ולהסביר מי היה שמשון ומה היתה המסעדה שלו", אומרת המדריכה, והתלמידים שלה רושמים.

המסעדה של מזרחי התאפיינה בארוחות בוקר עשירות, תבשילי פתילייה ייחודיים, לקוחות קבועים, והמון בלוז ורוק מאוסף התקליטים הגדול של מזרחי. הוא עבד שם לבד, בישל, שטף את הכלים, אירח. אבל לפני כשנה, אחרי 25 שנה, המבנה סומן כמיועד להריסה, ומזרחי נאלץ לסגור. עכשיו הוא בן 70. בבקרים הוא בחוף הים, בשאר הזמן בדירה הקטנה שלו, זו שבה גדל עם 12 אחיו, בשכונה שבה חי כמעט כל חייו. "טוב לי כאן", הוא אומר ושם תקליט. "היה לי מזל שבשנות התשעים הצלחתי לקנות את הדירה מחלמיש (חברת דיור ממשלתית). עכשיו אין כמעט יום שלא עובר מישהו ושואל אם הדירה למכירה. ואני לא רוצה למכור, אני רוצה להיות בבית שלי".

הוא מוביל אותי לחצר, לשפע העציצים הפורחים ולמתקן המים ליונקי הדבש, ומצביע על הבניין הצמוד: "בקרוב יהרסו אותו ויתחילו לבנות. אני לא יודע מה יהיה, יהרסו לי את חלקת האלוהים הקטנה". עוד לפני הדחפורים, התיירים כבר מכרסמים בשלוות השכונה. האחיין אבי מזרחי מסביר ש"המדריכים עברו את גבול הטעם הטוב, אין שעה ביום שאין כאן קבוצה. אני מרגיש כאילו הייתי חיה בגן חיות".

גם נורית צרפתי סובלת מהתיירים: "כל הזמן שומעים רעש של מזוודות מתגלגלות על הריצוף ההולנדי. בלילה המוניות של התיירים מצפצפות. יש בעיה עם החניות. לפני כמה ימים היתה קבוצה שהעירה את כל הרחוב. זו השגרה, וזה ממש לא נעים. אנחנו מוקפים דירות רפאים של צרפתים ודירות איירבינבי, והנוכחות של התיירים עוצרת את ההתפתחות של השכונה. התושבים רוצים גנים, בתי ספר, ובמקום זה פותחים ברים". היא מורה ליוגה, בת 63, גדלה בכרם וחיה כאן רוב חייה, אבל עכשיו, היא אומרת, "מי שמסתובב פה זה אנשים שמעניין אותם רק כסף. יש הרבה זוגות צעירים עם ילדים שגרו בשכונה ומתים לחיות פה, אבל אין דירות".

ואכן, הצעירים נאלצים לעזוב. ב', למשל, גרה בכרם שלוש שנים, בדירה של 18 מ"ר, "קטנה, אבל עם תקרה גבוהה, ואהבתי אותה. עד שמישהו קנה אותה והפך אותה לדירת איירבינבי. לא הצלחתי למצוא דירה אחרת בכרם, ועזבתי את השכונה". זה סיפור אחד, ויש מאות כמוהו. ליאור קרן (32), איש הייטק, גר ברחוב רבי מאיר כבר שנתיים, וראה איך השכנים הצעירים שלו עוזבים בזה אחר זה. "החיים נהפכו לבלתי נסבלים", הוא אומר. "אני מוקף רק דירות רפאים או דירות תיירים, כאילו אני גר במלון. אין לי יותר תחושה של קהילה ולא נעים להסתובב ברחוב בערבים. לכן בקרוב אעזוב".

יש כאן ממד אירוני: מי שהביאו את איירבינבי לכרם לראשונה היו אותם דיירים צעירים חדשים. "ככה זה התחיל — צעירים חיפשו הכנסה נוספת כדי להישאר בתל אביב, להצליח לשלם את שכר הדירה, והשכירו את הדירות שלהם בסופי שבוע", מספר צ' (50), שגדל בכרם עד שהשינוי הוביל אותו למכור את בית המשפחה. "השכונה לא מה שהיתה, כבר אין קהילתיות, יש בעיקר אפשרות להרוויח כסף". אלא שבניגוד לאחרים, הוא זרם עם השינוי: "קניתי דירה להשקעה ואני משכיר אותה דרך אתר בוקינג ואיירבינבי. כך גם התחלתי לנהל דירות ונהפכתי למומחה לקידום דירות באיירבינבי. צריך ממש לעבוד בזה כדי שהדירה תהיה ראשונה באתר".

מחפשי הפתרונות

העירייה נלחמת או מכשירה?

צ' הוא מקרה חריג. רוב האחרים פשוט עוזבים, אבל יש גם מי שנשארים ונאבקים. ליאור אבישי קיי (47), עובד סוציאלי יליד השכונה וחבר בוועד הקהילתי, מסתובב איתי ברחובות ומצביע על כל בנייני האיירבינבי; רחוב כרם התימנים עצמו, למשל, מאוכלס כמעט כולו בתיירים. "אני קורא לזה גירוש זוחל", הוא אומר. "בשורה התחתונה, חברי ילדות שלי אומרים לי: 'הוציאו אותנו מהמקום שבו גדלנו. היינו רוצים לחזור לפה, אבל אין לנו אפשרות'. רוב חברי הילדות שלי לא עשירים ואת רובם הוציאו מפה באמצעות הממון. זה קורה בהרבה מקומות שיש בהם קבוצות חלשות. זו לא עבירה על החוק, אבל זו עבודה של הממון, וגם של העירייה שמכריזה על מבנים כמסוכנים".

מה אפשר לעשות?

"להגביל את מספר הדירות לתיירים. אין דרך אחרת".

הגדלת הארנונה לדירות כאלה לא תעזור?

"העירייה הוציאה את הגזירה הזאת כדי להכשיר את השרץ. זה נותן לה לגיטימציה, היא יכולה להפוך את הכרם למלון אחד גדול ולרסק את הקהילה, וגם לפטור את עצמה מלתת שירותים קהילתיים. אין פה מתנ"ס, אין כלום, והיא תוכל להגיד שממילא אין כאן תושבים".

העירייה, כמובן, טוענת אחרת. "השכרת דירות מגורים לתקופות קצרות עדיין לא הוסדרה בחקיקה, למרות פניות העירייה לממשלה.

"עד שהנושא יטופל ברמה הלאומית ראינו לנכון לנסות לפעול בכלים העומדים לרשותנו כדי להתמודד עם אותם מחזיקים שהפכו את דירות המגורים לעסק של ממש, ולכן בשנה הקרובה נבחן את תעריף הארנונה החדש והגדרותיו כדי לוודא שהם מתאימים למטרה זו". עוד הוסיפה העירייה כי היא עומדת בקשר עם התושבים - לפי נתוניה מ־2016 מדובר בכ־5,000 אנשים החיים בשכונה - "ומקיימת תהליכי שיתוף ציבור בקבלת ההחלטות לפיתוח האזור, טיפוח המרחב הקהילתי והקמת מוסדות קהילה ופנאי".

אבל גם פרופ' יפעת הולצמן־גזית מהמכללה למינהל - שחתומה על המחקר בנושא ושכבר לפני שנתיים הבינה לאן כרם התימנים הולכת - סבורה שהפתרון של העירייה משול לכוסות רוח למת, ושהוא רק יחמיר את התופעה. "בכל מקום שבו הצרו את חופש הפעולה של איירבינבי זה הוביל אותה לתביעות בבית משפט והיא זכתה. זה קרה בניו יורק, בבוסטון ובסן פרנסיסקו", היא אומרת. במקומות שבהם כן הוטלו הגבלות על דירות איירבינבי (בפריז, ברלין ואמסטרדם למשל), זה קרה הרבה אחרי שהנזק נגרם, האוכלוסייה הוותיקה עזבה והשכונות רוסקו.

"יש לאיירבינבי מחלקה משפטית עצומה שעסוקה בלהילחם ברגולציה", מסבירה הולצמן־גזית. "עורכי הדין שלה טוענים בשם עקרונות של זכות הקניין והפרטיות, ובסופו של דבר העקרונות האלה מנצחים. החוקים והרגולציות לא ערוכים לטפל במערכות הכלכלה השיתופית, כי היא בנויה אחרת מכלכלה מסורתית. כך שגם אם תהיה בתל אביב עירייה אמיצה, איירבינבי תיקח אותה לבית המשפט. מצד שני, במקומות שזה קרה נולדו פשרות בין החברה לעירייה, שכן הגבילו קצת את הפעילות.

לדעתי זה מה שצריך לעשות בישראל: להגיע לפשרה עם האתר ולהגיד להם שבאזורים מסוימים, למשל כרם התימנים, לא יאפשרו להשכיר דירות ליותר מ־90/60/30 יום בשנה. בלי זה, הפתרון של הגדלת הארנונה לא ממש מאיים על המשכירים של דירות איירבינבי, הוא רק הופך את התחום לחוקי ולגיטימי".

* * *

מה קורה בעולם

בתוך עשור בלבד צמחה Airbnb מסטארט־אפ קטן לפלטפורמה שדרכה מושכרות כ־3 מיליון דירות ב־190 מדינות, שתושביהן משלמים את מחיר ההצלחה של החברה. מחקר של אוניברסיטת רוטרדם מיפה את המטרדים - עומסי תנועה וחניה, לכלוך ורעש, חוסר ביטחון של התושבים. אבל ההשפעה המשמעותית ביותר היא כמובן על היצע הדירות והמחירים. לפי מחקר מ־2016 של וויליאמס קולג', מסצ'וסטס, באזורים שבהם יש ביקוש רב לדירות איירבינבי המחירים עולים ב־6%-11%, ודוחקים החוצה את התושבים הוותיקים.

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט

 

להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

המגמה הביאה ערים לנסות להטיל רגולציה על איירבינבי. בפלמה דה מיורקה בספרד, למשל, יש איסור מוחלט על השכרת דירות לתיירים. בפריז, השוק הגדול ביותר של איירבינבי, משקיעים שמשכירים דירות כאלה חייבים להירשם בעירייה ומוגבלים להשכרת הדירות ל־120 ימים בשנה. באמסטרדם משך הזמן המקסימלי הוא 30 יום בשנה, אסור להשכיר ליותר מארבעה דיירים, והמארחים חייבים לדווח לעירייה בכל פעם שבה הדירה מושכרת.

בניו יורק בעלי דירות אירוח מוגבלים להשכרת דירה אחת בכל פעם, או שייקנסו ב־75 אלף דולר. הבעיה עם כל המגבלות הללו היא כמובן האכיפה: אף שהיא משתדלת ליצור רושם של שיתוף פעולה, איירבינבי לא חולקת מידע על פעילותה עם העיריות ובכך מקשה עליהן את הפיקוח, והתושבים נותרים חשופים.

רן אברמסון