ה
כניסה למשפחות הנדרסון או פרדו, שתיהן מאצולת הממון האמריקאית, עוברת בראיון קבלה אצל מיצי פרדו (Perdue), "המטריארכית של שתי המשפחות", כפי שהיא מגדירה זאת. הצעירים הנרגשים שעומדים להינשא למי מצאצאי המשפחות מגיעים אליה, והיא מתחקרת אותם על אודות המשפחה שממנה הם באים, מה הם עושים בחיים ומה התחביבים שלהם. הראיון המלא, כ־1,000 מילה אורכו, יתפרסם בהמשך בניוזלטרים המשפחתיים, שגם להם אחראית מיצי. לסיכום היא מגישה למגויס אלבום עב כרס, הנושא את השם What It Means to Be Us ("איך זה להיות אחד מאיתנו") ובו עמוד שמוקדש לכל אחת ואחד במשפחה המורחבת — תמונתו, תפקידו (אם יש לו) בעסק המשפחתי, למי הוא נשוי, כמה ילדים יש לו ומהם תחביביו — כדי שהארוס או הארוסה הטריים יוכלו לנהל סמול־טוק במפגש המשפחתי הקרוב. המועמדים יקבלו, כמובן, גם את טופס הסכם הממון, אבל זה כבר לא במחלקה של פרדו: היא אחראית למה שמחבר את המשפחה, ולא למה שעלול לפצלה.
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
פרדו עצמה נראית בדיוק כמו מישהי שיהיה לה דף באלבום כזה: היא נראית צעירה בהרבה מ־78 שנותיה, לבושה בהידור מאופק, שערה בהיר, והיא חייכנית כמעט כפייתית. היא ההתגלמות של "כסף ישן" — או כמו שהיא מתארת את זה בראיון עמה, "240 שנות כסף משפחתי: 140 במשפחת הנדרסון וכמעט 100 בפרדו".
וכמה שהוא ישן, הכסף, כך הוא גם גדול: אביה, ארנסט הנדרסון, בעצמו נצר למשפחה שהיתה עשירה כבר ב־1840, עשה את הונו הגדול כשייסד את רשת מלונות שרתון. מיצי (שמה המקורי הוא מרי, אבל הכינוי מלווה אותה מילדות) גדלה בבית מידות בשכונה עשירה ונחשבת בבוסטון, חיה חיי רווחה, טיילה בעולם ולמדה ברדקליף, קולג' הנשים של הרווארד. בגיל 26, עם מות האב, היא וארבעת אחיה ואחיותיה ירשו את השליטה בשרתון, וכעבור שנה מכרו את הרשת. סכום המכירה מעולם לא פורסם, אבל בתחילת שנות השבעים כבר עברו הכנסות הרשת את רף מיליארד הדולר. בגיל 48 היא נישאה לפרנק פרדו, מי שפיתח את מותג העוף הראשון בתולדות ארצות הברית ובנה הון משפחתי שנאמד כיום ב־3.5 מיליארד דולר. בכך היא התיישבה על הצומת שבין שתי שושלות עשירות במידה אגדתית.
כיאה לכסף ישן, פרדו לא מרגישה צורך לנפנף בעושר, ומדגישה דווקא את החינוך בבית לחסכנות. לישראל, למשל, הגיעה במחלקת תיירים: "כמה עולה כרטיס מניו יורק לתל אביב בפירסט, משהו כמו 7,000 דולר? אני מעדיפה לתרום את ההפרש בין המחירים", היא אומרת. "אני גם לא גרה באחוזה, אפילו לא בבית פרטי: אני חיה לבד היום וממש לא צריכה מרחבים. יש לי דירה רגילה בסליסברי, מרילנד (שם ממוקם מטה חברת העופות של פרדו, ס"ש). אחת השכנות שלי היא ספרנית, ושכן אחר עובד במשרד השריף. כשאני נמצאת בערים גדולות, אני מעדיפה להתנייד בתחבורה הציבורית. את תופתעי לגלות עד כמה אני בקיאה בסאבווי של ניו יורק וגם ברכבת התחתית של טוקיו".
משפחת פרדו בחופשה משותפת (מיצי בחצאית מנומרת במרכז). כל צעיר שעומד להינשא לצאצאי המשפחה עובר אצלה ראיון קבלה צילום: אלבום משפחתי
זה נהפך נוח פחות, להיות עשירה באמריקה?
"כשמישהו מנסה לגרום לי להרגיש אשמה אני מבינה שזו מניפולציה וזה פשוט לא מדגדג לי. אבל כן, גדלתי במשפחה שאומרת שחשוב לא לבזבז אלא לתת. לכן אני חיה בצניעות יחסית ומעדיפה לתת למי שזקוק". כחלק מההתכווננות הזו היא מארגנת מכירה פומבית, שתתקיים בניו יורק ובה יימכרו חפצי ערך מתורמים עשירים, מיודעיה, לטובת צדקה. פרדו עצמה תתרום תיבה עתיקה שהיתה שייכת לקרדינל ממשפחת מדיצ'י.
רכבת ההרים הזו, שבין מחלקת תיירים למשפחת מדיצ'י, היא חלק מהחן הכובש והבלתי־אמצעי של פרדו. גם אם היא מתעקשת לא להתנהל כעשירה מופלגת, היא הפכה את היותה עשירה למקצוע. בארצות הברית היא נחשבת הגורו של משפחות עשירות, שאותן היא מלמדת כיצד לשמור על הונן, להעביר אותו מדור לדור בלי להסתכסך. היא כתבה ספרים פופולריים בתחום (בראשם "איך לגרום לעסק שלכם לשרוד במשך שנים", "איך לשמור על המשפחה בקשר" ו"איך לתקשר ערכים לילדים"), כתבה טורים בעיתונות, נהפכה למרואיינת מבוקשת, ובשנים האחרונות גם מרצה בנושא. ביקורה בישראל נערך על רקע זה: פרדו הוזמנה לדבר על ניהול הון משפחתי בוועידת ניהול העושר השנתית של די.סי פייננס בתל אביב. מכאן, אגב, המשיכה לכנס דומה במונקו, בחסות הנסיך אלברט.
את ההתנסות הראשונה שלה בדרמה של כסף משפחתי חוותה פרדו עם מותו של אביה, ב־1967. "הוא היה רק בן 70, ומותו היה פתאומי מאוד ובלתי צפוי", היא מספרת. "זמן קצר אחר כך קיבלנו הצעה למכור את הרשת. חלק מהאחים שלי היו בעד, ודווקא אני הייתי המתנגדת הבולטת ביותר. ההיגיון הכלכלי תמך במכירה, אבל הייתי קשורה מאוד לאבי ושרתון היתה חלק מהזהות שלי. אבל אחרי כל הדיונים קיבלנו את ההחלטה, וכולנו היינו מאוחדים מאחוריה".
את עדיין מחוברת לשרתון? כשאת נוסעת היום, את נוהגת להתארח במלונות הרשת?
היא בוררת מילים בזהירות: "אם תהיה שם ועידה שאני משתתפת בה, אני אישן שם. אבל רוב הזמן אני נמנעת מזה, כי כשאני בתוך המלונות האלה אני מסתכלת על כל פרט קטן ושואלת את עצמי אם כך זה היה נראה אילו אבא שלי היה בחיים, או אם עדיין היינו הבעלים. אני רואה כל כתם בשטיח, כל שוער שהמדים שלו לא מספיק מגוהצים. אבל מריוט (שרכשה את רשת שרתון ב־2016, ס"ש) עושים עבודה מצוינת".
מכירת שרתון לא היתה סוף השותפות המשפחתית של ההנדרסונים: הכסף שהתקבל מהמכירה מושקע עד היום בשורת עסקים (הייטק, נדל"ן וגם ציוד לרכבות תחתיות), וכל בני המשפחה מקבלים נתח מההכנסה. אפשר לקבל מושג על גודלו של הנתח הזה כשזוכרים ששתי אחיותיה הגדולות מעולם לא עבדו.
עם בעלה המנוח, פרנק פרדו. "המעבר של אימפריית העופות לאורגני עורר מתחים במשפחה, אבל ניהלנו את זה נכון" צילום: אלבום משפחתי
היא עצמה, לעומת זאת, דווקא התמסרה יותר ויותר לעבודה, ודווקא בכיוון מאוד לא שגרתי עבור בת עשירים. "שליש מהכסף שלי היה בקרן שקיבלתי מצד אמי, שנפטרה עוד קודם, שליש בקרן מהצד של אבי, ושליש קיבלתי לרשותי", היא משחזרת. "יכולתי לבזבז הכל לפי ראות עיניי, אבל החלטתי שאני רוצה לעשות איתו משהו, להשקיע. התחלתי להתעניין מאוד בחקלאות וקניתי שדה אורז ליד סקרמנטו, קליפורניה. הייתי בתחילת שנות השלושים לחיי, נשואה (לביולוג המפורסם פרנסיסקו איילה) ואם לשני בנים קטנים. בארבע השנים שלפני הרכישה למדתי קורסים בכלכלת חקלאות, כדי להיות הכי חכמה שאפשר כשאגיע לרכישה עצמה. למדתי גם הרבה על משא ומתן, ומצאתי שטח שהיה בבעלות קבוצות מורים שהסתכסכו בינם לבין עצמם, כך ששילמתי עליו פחות ממחיר השוק".
בשנים הבאות היא מכרה את השדה, פתחה יקב ומכרה גם אותו ברווח נאה, ואף שימשה נשיאת American Agri-Women, "ארגון הנשים בחקלאות האמריקאי", ושליחה לאו"ם מטעם ארצות ברית. הפעילות החקלאית היתה גם הרקע לפגישתה עם איל העופות פרנק פרדו: "תמיד צחקנו שעוף הולך טוב עם אורז".
פרדו, שהיה מבוגר ממנה ב־21 שנה, לקח את חברת לולי העוף שהקים אביו והפך אותה ל"פרדו פארמס". החברה נשארה בבעלות משפחתית עד היום, 14 שנה אחרי מותו, ומגלגלת מחזור מכירות ענקי, של יותר מ־7 מיליארד דולר. פרנק פרדו עצמו הופיע בפרסומות של החברה, נהפך לדמות מוכרת וכונה "מלך העופות של אמריקה" — גם משום שפניו שלו קצת הזכירו תרנגול, כפי שהעירו לא אחת מכריו.
ב־1988, ארבע שנים אחרי גירושיה מבעלה הראשון, מיצי נישאה לפרדו ועברה לחיות עמו באחוזתו במרילנד, עד מותו ב־2005. הניסיון שצברה בניהול הקשרים במשפחתה העשירה הוביל אותה לתפוס את אותו תפקיד גם בשושלת פרדו, אף שלה ולפרנק לא היו ילדים משותפים. "אני המטריארכית של משפחת פרדו, משום שאני המבוגרת ביותר בשבט", היא מסבירה. "אף שלא הגעתי מהמשפחה, הבאתי להם הרבה מהניסיון שצברתי. אצל ההנדרסונים אני סגנית המטריארכית: רשמית, אחותי הגדולה עומדת בראש".
שתי המשפחות, נבהיר, מתנהלות לגמרי בנפרד; רק מיצי ובניה משתתפים בשני הצדדים — אחד מהם אפילו נושא בתפקיד בכיר בעסקי משפחת פרדו, אף שאין לו קשר ביולוגי אליה. "אחרי מותו של פרנק, בנו ג'ים, שעומד בראש החברה, מינה את בני קרלוס למנהל הפעילות הבינלאומית של פרדו פארמס. זה היה מדהים, כי אף אחד לא ביקש ממנו לעשות זאת". בנה השני, אגב, הוא חוקר מדעי המוח בהרווארד.
הידע והכללים שהביאה איתה מהשבט שלה, התגלו כשימושיים מאוד כשמשפחת פרדו נקלעה למתחים משלה. "ב־2014, פרדו פארמס החליטה להוציא את האנטיביוטיקה מהעופות", היא מספרת. "זה היה מהלך לא פשוט שעלה הרבה כסף והקטין את תפוקת העופות באופן ניכר - ופגע ברווחיות", היא מתארת. "זה יצר הרבה מתחים, כעסים, לפעמים גם צעקות: אנשים במשפחה שאלו למה אנחנו עושים את זה, מתי זה כבר יעבוד כמו שצריך. אבל יש לנו מועצה משפחתית בת שבעה חברים, לקחנו את זה לשם, וברגע שהתגבש שם רוב שהסכים עם התהליך, המתחים נרגעו. הדרך לשם לא היתה פשוטה, אבל היום פרדו פארמס היא היצרנית הגדולה בעולם של עופות אורגניים".
פרדו על קומביין לקציר אורז, בימיה כחקלאית. "יכולתי לבזבז את הירושה שלי, אבל החלטתי לעשות איתה משהו" צילום: אלבום משפחתי
במובנים שקשה לכמת, התרומה של מיצי למשפחת פרדו עצומה: היא הנחילה ערכים וניסיון של כסף ישן לעסק משפחתי צעיר יחסית, שרשם את הצמיחה המטאורית שלו רק בדור האחרון לפני הגעתה של מיצי. הלקחים האלה יכולים להיות שימושיים במיוחד בישראל, שבה אין כמעט כסף ישן. נכון, יש את משפחת שטראוס, בעלת השליטה בשטראוס גרופ, שמנוהלת כבר על ידי הדור השלישי והשכילה לגבש מנגנונים מהסוג שפרדו דוגלת בהם (מועצה משפחתית ותוכנית מסודרת לטיפוח הדור הבא) — אבל משפחות אחרות שמנהלות עסק גדול מתמודדות עם שלל אתגרים. כך למשל משפחת רוטר, בעלת השליטה בקסטרו, שצריכה להסתגל לשינוי דרמטי בסביבה העסקית; משפחת אליהו ששולטת בחברת הביטוח מגדל, שמתמודדת עם מורכבויות ביחסי אנוש; או משפחת המבורגר, ששולטת בחברת הביטוח הראל ועדיין לא סימנה יורש ברור.
פרדו רואה בהיעדר מנגנונים משפחתיים סכנה של ממש, גם לכסף וגם לשלום הבית בשבט. "בארצות הברית, הסיכוי של עסק משפחתי להחזיק 100 שנה הוא אחד לאלף בלבד. 70% מהעסקים המשפחתיים לא ישרדו לדור השני. אבל החדשות הטובות הן שאפשר להגדיל את הסיכויים".
לפרדו יש מספר כללי ברזל לשמירת העסק המשפחתי במשפחה. "הילדים צריכים להבין שהעסק לא התחיל מהם וגם לא ייגמר בהם. לנו (למיצי ולאחיה) תמיד אמרו: 'לריב זה אנוכי, כי לחברה יש גם 20 אלף עובדים ועוד בעלי מניות רבים'", היא מתחילה מן החשוב ביותר.
"הכלל השני הוא לכבס את הכביסה המלוכלכת רק בבית. ברגע שהתקשורת או עורכי דין ייכנסו לתמונה, אין דרך חזרה". בזכות אסטרטגיה זו, אגב, הצליחה משפחת פרדו לעבור בשקט ובמהירות יחסית דרמה שפרצה ב־2014 כשהתפרסמו צילומים מאתרי גידול העופות שלהם, שהציגו תנאים קשים בלולים.
הכלל השלישי הוא שחייבים לפתח מנגנון פתרון סכסוכים משפחתי, לכל המאוחר בדור השלישי. "כל משפחה יכולה לבחור בסגנון שמתאים לה", היא מסבירה. "במשפחת הנדרסון, למשל, יש חוקה כתובה של ממש שנכתבה על ידי אבות המשפחה עוד במאה ה־19. בשבט פרדו יש מועצה שמורכבת משבעה בני משפחה".
במשך הדורות וההתרחבות הטבעית, כל אחת מהשושלות של מיצי פרדו מונות כבר קרוב למאה קרובי משפחה, אבל היא מתעקשת שהיא זוכרת את כולם בשמותיהם ואפילו יודעת כמה פרטים על כל אחד. המפתח לשליטה הוא המסורת האחרונה והמקורית מבין כולן, שפרדו גם אחראית לניהולה ויישומה בשתי המשפחות: החופשה השנתית.
"במשפחת הנדרסון המסורת של החופשה המשפחתית התחילה ב־1890 עם הקמת קרן מיוחדת שכספיה מיועדים רק למימון החופשה", מסבירה פרדו, "הסכום בקרן תלוי בביצועי העסקים באותה שנה: אם היתה שנה טובה ניסע לאירופה, אם היתה שנה קשה, נסתפק במפגש בתוך המדינה, ואם היה ממש גרוע זה יכול להיות משהו פשוט למדי באחד הפארקים הלאומיים".
במשפחת פרדו אימצו את המסורת, וכיום מיצי אחראית לניהול האירוע, שכולל גם חלוקת פרסים שנתית. "השופטים הם בני המשפחה שזכו בשנים קודמות, והפרסים ניתנים על דברים מאוד מגוונים: הזוכה באחת השנים למשל היתה בת משפחה שעשתה דיגיטציה לכל המסמכים המשפחתיים החשובים, ובשנה אחרת זה היה בן משפחה שנפצע קשה, אבל התגבר על מכשולים והענקנו לו פרס על הגבורה", היא מתארת.
אחד האמצעים המקוריים שמשמשים את השבטים של פרדו לחינוך וחיבור הדור הבא לעסק הוא "קופסת המטמון המשפחתי": מדי חודשיים מקבלים בני המשפחה הצעירים ביותר, בגילאי 3–12, קופסה ובה הצעה לפעילות — טושים שבאמצעותם הם מתבקשים לצייר לוגו חדש לחברה, או מתכון לעוגיות המפורסמות של אחת מהסבתות בשושלת, סינרים, ואפילו רדיד אלומיניום משומש, כמו זה שסבתא היתה ממחזרת בעת אפיית העוגות. פרדו עצמה לא מהססת להוציא דוגמה של רדיד אלומיניום כזה, שאכן נראה כמי שידע ימים טובים ונקיים יותר.
בלקסיקון של פרדו אין דבר כזה "הדור הצעיר לא מתעניין בניהול החברה": הכל טמון בהכנתו לעתיד. "לעולם לא מוקדם מדי ולעולם לא מאוחר מדי", היא מצהירה. "חייבים ללמד את הילדים כבר מגיל שלוש־ארבע שהעסק המשפחתי הוא כיפי ומרגש, גם אם מדובר בביטוח או בנדל"ן. בארוחות המשפחתיות של ילדותי, אבי הקפיד כמעט מדי ערב לשוחח על העסק ועל השינויים בסביבתו. כשהתחילו להיכנס המזגנים, למשל, הוא אמר 'אנחנו צריכים להיות הרשת הראשונה שתמזג חדרים'. שאלנו למה להשקיע כל כך הרבה כסף במשהו כל כך חדש, שאולי לא חייבים בכלל. אבי ענה, 'בעוד עשר שנים זה יהיה בכל מקום, ורק אנחנו נוכל לומר שהיינו הראשונים שהכניסו מזגנים. מי שיהיה שלישי או רביעי לא יוכל לעשות עם זה כלום, אף שיוציא סכום דומה'. כך למדנו לקבל החלטות מהר, גם אם זה מסוכן".
מה הטעות הגדולה ביותר שעושים הורים במשפחות עשירות?
"חלק מהמשפחות מנסות להסתיר מהילדים עד כמה הן עשירות, אבל הבורות הזו גורמת נזק לילד כשהוא מתבגר. אני תמיד ידעתי שאנחנו עשירים ושכתוצאה מכך יש לי גם אחריות. ראיתי לא מעט אנשים צעירים סביבי שרק בגיל 20 גילו פתאום עד כמה המשפחות שלהם עשירות. היה לי חבר מבריק שבגיל 21 קיבל ירושה שלא שיער את גודלה. בשנה אחת הוא בזבז שני מיליון דולר על מטוס פרטי ומכונית מפוארת. זה לעולם לא היה קורה במשפחה שלנו, כי אנחנו יודעים שהזהות שלך לא קשורה לדברים שבבעלותך. לנו תמיד אמרו שזה בסדר להוציא את הריבית, אבל לעולם לא לגעת בקרן עצמה.
"הרבה מן האנשים שגדלתי איתם עשו בלגן נורא מהחיים שלהם. פעם הלכתי עם חברה לקניות בניו יורק, ונכנסנו לבוטיק שכל הדברים בו היו בדיוק כמו בחנות כלבו גדולה, אבל במחירים גבוהים ב־30%. אמרתי, 'למה שלא נלך לכלבו? אלה בדיוק אותם בגדים', והיא ענתה, 'נכון, אבל אני אוהבת איך שמכרכרים סביבי כאן'. במשפחות של כסף ישן אתה לא מוציא כסף כדי שילטפו לך את האגו".
הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
מה ההבדל המשמעותי בין אנשי עסקים שהקימו את העסק בעצמם לבין יורשים של עסקים?
"הטבע של הכסף הישן הוא להיות פחות יזמי ויותר לשמור על הקיים, אבל יש בני משפחה שנוטים ליזמות, לכן בתוך עסק משפחתי אפשר להקים חברות־בנות שיהיו חדשניות יותר".
אז איך לא לריב על כסף?
"אין משפחה שאין בה קונפליקטים. כל אחד חייב להבין שהוא לא יכול להיות צודק כל הזמן. אל תעמדו על העקרונות שלכם, דעו להתפשר".
