ולונל תומאס אדוארד לורנס (פיטר אוטול) מביט אל האופק. מולו המדבר האינסופי שנמתח לכל אורך הפריים הסינמסקופי המרהיב של הצלם פרדי יאנג. מהאופק מתגלה בהדרגה דמות שכמו מופיעה מאליה; כתם שחור שצומח מתוך מיראז', אשליית המים על פני חול המדבר, אשליה אופטית שנוצרה בעדשת המצלמה, ללא אפקטים מיוחדים. המצלמה ממשיכה להתבונן אל המרחבים כשהכתם השחור הולך וגדל, מתקרב אט אט, עד שלבסוף מתברר שזו לא פאטה מורגנה אלא אדם על גמל. זהו עלי (עומר שריף), שמגיע מהמרחקים לראות מי שותה מהבאר שלו. כשהוא כבר מספיק קרוב למצלמה הוא שולף את הרובה שלו ויורה בגשש הבדואי שהוביל את אוטול אל הבאר.
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
הסצינה האלמותית הזאת מתוך "לורנס איש ערב" של דיוויד לין היא אחת ההמחשות הטובות לשימוש בפריים קולנועי רחב וענק, המאפשר לצופים לצלול לא רק לתוך מקום ומרחב אלא גם לתוך זמן, לצפות בקולנוע שהוא גדול מהחיים. עכשיו דמיינו את השוט הזה ערוך מחדש לפריים אנכי (מצולם לגובה) כדי שתוכלו לצפות בו בסמארטפון. אתם יכולים לבחור בין ויתור על המרחבים האינסופיים לבין הנעת המצלמה במרחב לפי מבטו של הגיבור. תקראו לזה "הסטורי של לורנס".
צילום: Youtube
התרגיל המחשבתי הזה אינו תלוש מהמציאות, אלא מעיד על טרנד שהולך וצובר תאוצה - תוכן אנכי. אם תרצו - קולנוע קטן מהחיים. שמתם לב שכשאתם מפעילים סרט או סדרה באפליקציה של נטפליקס בטלפון הדבר הראשון שקורה הוא שהפריים מסתובב לכם באופן אוטומטי? נטפליקס לא מוכנה לקחת סיכון ומכריחה אתכם לסובב את המכשיר כדי לצפות בתוכן המצולם כראוי, על מסך רחב ומלא. לעומת זאת, יוטיוב כבר לא עושה את זה. הביטו בבני הנוער שלצדכם, שגדלו עם תכני וידיאו בכף ידם וצופים בקליפ החדש של אריאנה גרנדה שיצא השבוע: כמה מהם טורחים לסובב את הטלפון ולצפות בו במסך מלא? הנוער, שמצלם את העולם סביבו בפריימים אנכיים מאז שיש לו מצלמה סלולרית ביד, מתעצל לסובב את המכשיר ב־90 מעלות, ופשוט צופה בתכני הווידיאו שלו בפריימים קטנטנים.
בחודשים האחרונים יותר ויותר יצרני תוכן החליטו להיכנע לכך ולהתחיל להפיק סרטוני וידיאו אנכיים, שימלאו את המסך הסלולרי, אבל לגובה. זה החל בסטוריז של סנאפצ'ט ואינסטגרם, ומשם זלג מהר מאד לפרסומות, לקליפים של אמנים מהשורה הראשונה ולסדרות רשת שכבר נהפכו לסנסציה בסין ומאיימות לשנות את כל מה שהתרגלנו אליו ב־124 שנות קולנוע. מה שנראה כמו גחמה אזוטרית של כמה יוצרים, נהפך בספטמבר 2018 לעובדה מוגמרת כשיוטיוב הכריזה שהיא נכנעת, ומתחילה לאפשר העלאה של סרטונים ורטיקליים. "יותר מ־70% מהצופים בתכני יוטיוב עושים זאת מהטלפון", אמרה החברה, "לכן היה לנו חשוב להתאים את עצמנו להרגלי הצפייה שלהם".
מאז שנות החמישים, כשהקולנוע והטלוויזיה התחילו להתחרות האחד בשני, המלחמה תמיד היתה סביב גודל. הטלוויזיה נוחה יותר לצריכה, אבל הקולנוע הציע חוויות צפייה הולכות וגדלות. מסכי הקולנוע נטשו את הפורמט הריבועי הישן, שאומץ בידי הטלוויזיה, ופנו לצילום והקרנה במסכי ענק, יותר ויותר רחבים: מסכי הסינמסקופ של שנות החמישים, שבהם רוחב המסך גדול פי 2.35 מגובהו, סרטי צילום ב־70 מ"מ שמספקים תמונה ענקית וחדה; פורמט הסינרמה, שהציג תמונת ענק המוקרנת משלוש מקרנות; ובשנים האחרונות צילום סרטים במצלמות איימקס, המוקרנים על מסכי ענק עם סאונד עוצמתי. בחודשים האחרונים הוסיפו לחוויית הצפייה התיאטרלית עוד ועוד גימיקים שאמורים לשכנע את הצופים לצאת מהבית ולבוא לקולנוע, כמו מסך ה־270 מעלות במתחם יס פלאנט בראשון לציון (פורמט זוועתי לצפייה בסרטים, אבל ההיגיון הנואש מאחוריו ברור).
מסכי הענק, העדשות וחומרי הגלם שאיתם צולמו הסרטים האלה יצרו כמה מהרגעים המפעימים של הקולנוע בחצי השני של המאה ה־20: שוט הפאטה מורגנה שהוזכר לעיל ב"לורנס איש ערב" (סרט שמנצל כולו את המסך הרחב כדי לתאר את מרחבי המדבר); שוט הפתיחה ההיסטרי של "הטוב, הרע והמכוער" שעובר בתוך שבריר שנייה מאקסטים לונג שוט לאקסטרים קלוז־אפ וממחיש לא רק את חומר הגלם הצילומי, אלא את הקצוות שבתוכם ינוע הסרט; חוויית המעבר בין הממדים הטריפית של "2001: אודיסיאה בחלל"; משחתת החלל האינסופית שפותחת את "מלחמת הכוכבים"; ובאחרונה, סצינות הענק של כריסטופר נולן ב"האביר האפל" ו"דנקרק", המשתמש במצלמות איימקס כדי להכיל בפריים אחד כמה שיותר אקשן. המפיקים חיפשו הפקות ענק כדי למשוך קהל לבתי הקולנוע, והאמנים יצרו על הקנווס הגדול יצירות מופת.
בשנים האחרונות, הטלוויזיה הלכה בעקבות הקולנוע. מסעי ה־L נהיו יותר ויותר חדים וגדולים (55 עד 65 אינץ' נהפכו לגודל מקובל בבתים), והמרחק בין השפה הקולנועית לשפה הטלוויזיונית הלך והצטמצם. כך קיבלנו את סצינות הראווה של "משחקי הכס", השוטים הארוכים והרחוקים של "בלש אמיתי" והפריימים הרחבים והמנוכרים של "על הספקטרום". ככל שהמסכים גדלו, הסגנון השתכלל.
אבל עכשיו צריך להתחיל להתרגל לשפה חדשה, זאת של מסכי כף היד שאינם מוטים לרוחב. אחרי יותר ממאה שנה שבהן אנשי התוכן חיפשו את הטכנולוגיה הכי איכותית וחדישה ליצירת תכנים ואז ניסו לשכנע את הקהל לאמץ אותה, הגענו לראשונה לשלב שבו התוכן מיישר קו עם הרגלי המשתמשים. מאז ששמו מצלמה על טלפון, אנשי מערכות החדשות מנסים לאלף את הקהל לסובב את המצלמה ולצלם תמונות אופקיות כשהם מתעדים אסונות, תאונות ומכות בבתי מלון, כדי להתאים לפריימים המלבניים של הטלוויזיה ומסכי המחשב, אבל זה לא עוזר. הציבור מצלם אנכית. פעם, כשהקומפוזיציה היתה מרובעת מדי וממוקדת בתקריבים היינו אומרים על סרטים שהם "טלוויזיוניים". עכשיו הגענו לדור של תכנים "טלפוניים", והם צרים וגבוהים.
תוכני וידיאו שמנצלים את כל גובה המכשיר החלו בסנאפצ'ט. הצלחתה הענקית, בפרט בקרב הקהל הצעיר, אילצה את אינסטגרם ופייסבוק ליישר קו במהירות ולפתח פונקציות סטוריז, שזכו להצלחה עוד יותר גדולה. ואז קרה דבר משונה: דווקא הצלמים החובבים ניצלו יפה את כל 6.1 האינצ'ים של מסכי הטלפון החדשים, אבל יצרני התוכן המקצועניים, שמצלמים פריימים אופקיים שאמורים להתאים קודם כל למסכי הקולנוע, הטלוויזיה והמחשב, נהפכו קטנים מדי לצפייה בסטוריז.
הראשונים שאימצו את הפורמט החדש והשקיעו בו היו הפרסומאים. הם אלה שלחצו על יוטיוב להיכנע ולאפשר פריימים אנכיים והם הראשונים שיצרו פרסומות ייעודיות בווידיאו אנכי. תעשיית המוזיקה הצטרפה באופן מהוסס, שעדיין בודק את המים. כוכבות הפופ הצעירות בילי אייליש וקמילה קבייו היו החלוצות. הקליפ האנכי של אייליש ל־"You Should See Me With A Crown" ושל קבייו ל"הוואנה", גרפו כבר כ־130 מיליון צפיות כל אחד. לעומתן, טיילור סוויפט הקשישה־יחסית עדיין על הגדר. הקליפ שלה ל־"Delicate" הופק באופן המקובל — קליפ במאוזן יפהפה ומושקע עם כוריאוגרפיה רחבת ידיים שגרף 375 מיליון צפיות ביוטיוב. אבל לצדו היא מיהרה להפיק לבד קליפ אנכי חפוז — צילום בטלפון בשוט אחד שלה שרה את השיר. בלי תלבושות, בלי כלום. שישה מיליון צפיות לסלפי של סוויפט.
צילום: Youtube
בעוד שהקליפים של אייליש וקבייו נגזרו מתוך הקליפים האופקיים שהופקו ממילא, הראשונה שכיוונה ישירות למדיום הזה היא הזמרת הלסי. "בדרך כלל אנחנו מייצרים קליפ אנכי באופן אגבי בסוף הפקת הקליפ הרשמי", אמרה ל"בילבורד" אשת חברת התקליטים של כוכבת הפופ האמריקאית. "אבל עבור השיר 'Without Me' צילמנו קליפ מיוחד לצפייה אנכית". השקת הקליפ שהציג את הזמרת שרה בגופייה רטובה וחושפנית והעניקה לקליפ "תחושה מציצנית", לדברי חברת התקליטים, הזניקה את הלסי למקום הראשון במצעד האמריקאי.
כל זה היה נחמד, אך לא מאיים, כל עוד היה מדובר בסרטונים של כמה שניות, פרסומות או קליפים. הסכר נפרץ בשנה שעברה, אחרי שאינסטגרם השיקה את IGTV (אינסטגרם טי.וי), המאפשרת העלאת קטעי וידיאו ארוכים, ובעקבותיה יוטיוב ווימיאו התירו העלאת סרטונים שמצולמים לגובה. השינוי דחף את יצרני התוכן להפיק תכנים יותר ויותר ארוכים ומושקעים שמלכתחילה מצולמים באופן אנכי ומיועדים לצפייה במסכי הטלפון.
מאז, כמעט כל פלטפורמה סלולרית מנסה לאמץ את הפורמט האנכי. כך למשל ספוטיפיי תומכת בקליפים אנכיים, ואפילו נטפליקס — זאת שעדיין מכריחה אתכם לסובב את המסך בתחילת כל פרק או סרט — מציגה באפליקציה שלה את הקדימונים לסרטים ולסדרות כשהם חתוכים לפריים אנכי. וזה נראה נורא. דמיינו מה יקרה אם נטפליקס, ברצונם לחזר אחרי צופים צעירים ועצלנים, יתחילו להציע לאולפנים להציג את כל הסרטים שלהם בגרסת מסך אנכי, גבוה וצר. כל הפריימים הענקיים של יצירות העבר ייחתכו לפרוסות דקות של תמונות, שלא יהיה בהן מקום או סבלנות בחיפוש אחרי פיוט. קצת כמו אופרות הסבון של העבר, זה פורמט שמתמקד בתקריבים בלבד.
אחרי פרסומות, קליפים ומונולוגים של אושיות אינסטגרם, השלב האבולוציוני המתבקש היה סדרות רשת. ובסין, למשל, מדובר כבר בתעשייה פורה. תאגיד התקשורת הסיני Tencent התחיל להפיק בשלהי 2018 סדרות רשת שצולמו באופן אנכי. "האחות של החבר שלי" ו"החבר האידיוט שלי" היו הראשונות, והצלחתן הביאה לעוד ועוד סדרות מובייל בפריים אנכי, עם עשרות פרקים בכל אחת, ובהן "Mr Yan Dong! Don’t Come Over" שבמרכזה סיפור אהבה להט"בי ו־"Ugh! Life!" הפמיניסטית (יחסית) שעליה חתומה יוצרת.
"Ugh! Life!" יוצאת דופן במובן נוסף וחשוב — מי שהפיק אותה הוא אתר הסטרימינג הסיני היוקרתי iQiyi, מי שמכונה "נטפליקס הסינית" וחתום על כמה מסדרות הלהיט הגדולות בסין של השנים האחרונות. מיד לאחר עלייתה לאתר, זינקה הסדרה למקום הראשון בדירוג הפופולריות של תכנים מקוריים ב־iQiyi.
הסדרות הללו, שמצולמות מראש לצפייה במסך הסלולרי, יצרו ז'אנר חדש עם מאפיינים משלו. כך, למשל, כל פרק נמשך בין שלוש לחמש דקות - טווח הריכוז המקסימלי לצופה הממוצע בטלפון. רוב הסדרות הן קומיות ומערכוניות באופיין, גם כי הומור קל יותר לצריכה בהיסח הדעת, וגם כי אפשר לצפות בהן באופן לא רציף. ולכולן יש עיצוב מסך שמזכיר את מסך הטלפון — עם גרפיקות ואנימציות על המסך — ועם שימוש מוגבר במסכים מפוצלים, הקפאת פריימים וקפיצות בין סצינות. זה כבר עולם תוכן חדש לחלוטין, לא כזה שנחתך מסרטים ומסדרות קיימים, אלא כזה שנעשה בו חיפוש לגבי שפה אודיו־ויזואלית חדשה וייעודית המתאימה לצריכה בנייד.
כשרוצים לעסוק בתכנים דרמטיים ומתוסרטים שמופקים לטלפון ומצולמים בפריים אנכי, לא צריך לנדוד עד סין. התוכן האנכי הכי נצפה ומושקע בעולם השנה הופק בישראל: "הסטורי של אווה", מיזם יום השואה של מתי ומאיה כוכבי, צולם באופן יפהפה על ידי לאל אוטניק בפריים אנכי וגרף 120 מיליון צפיות ביום הראשון שלו ו־300 מיליון בסך הכל. ההצדקה הסיפורית לפורמט הצילומי היתה שאווה, ילדה בשואה, מתעדת את עצמה לאינסטגרם הדמיוני שהיה יכול להיות לה. "חשבנו וכתבנו אנכית", אומר כוכבי, "הפריים האנכי יוצר תחושה של צילום תגובתי ולא מאוד מתוכנן. לכן הוא לוקח את הצילום מסביבה סיפורית לסביבה שהיא מעין תיעודית אישית".
"הסטורי של אווה" אכן בנוי כתיעוד אישי של נערה שמדברת ישירות למצלמה. "סלפי סינמה", אם תרצו. אבל ביצירה מתוסרטת ומשוחקת, הפריים הזה מחייב חשיבה אחרת על קומפוזיציה. הפריים הקולנועי תמיד היה מלבני, ולכן לא רק הדמויות מופיעות בפריים אלא גם כל מה שסביבן. לעומת זאת, הפריים האנכי הוא כמו שרוול שעוטף באופן צמוד את הדמות המצולמת וחונק אותה מהצדדים.
"הצילום האנכי שם את האדם במרכז", אומר כוכבי. "בתולדות הציור, כשצייר רצה להתמקד בדמות מסוימת, הוא בחר לצייר אותה אנכית. יש כאן ויתור על הסיפור האפי הפנורמי של הפריים הרחב לטובת הסיפור הקטן יותר, ששם את האדם במרכז היצירה. יש כאן חוויה אינטימית וריאליסטית".
לאל אוטניק, הצלם של "הסטורי של אווה", מוסיף שהפריים האנכי יוצר שפה קולנועית חדשה לחלוטין ושונה מזו שהכרנו. "יש משהו בפריים האנכי שמנקה את העין מרעשי הסביבה וגורם לך כצלם להתרכז בדמות בלבד. אפשר להגדיר את זה כ'קולנוע פרסונלי'", הוא אומר. "האדם במרכז, מכף רגל ועד ראש. ואם עוד רוצים להראות אדם נוסף בפריים, המצלמה צריכה לוותר על גיבור הפריים לטובתו. יש פה משמעות עמוקה, ויתור על העצמי לטובת האחר.
"עכשיו לצדי הפריים יש משמעות גדולה יותר; בגלל שהם כל כך דקיקים צריך לחשוב אחרת על המסגור של הדמות בפריים. מה הכי נכון בשבילה מבחינת גודל פריים וכן כמה הנוכחות של העולם הסובב באמת חשובה.
"עוד אלמנט שמאוד שונה מצילום רוחבי הוא גובה המצלמה. בגלל שהאדם ממלא את כל הפריים, גובה המצלמה פחות משחק תפקיד. בפריים קולנועי רגיל אם המצלמה ממוקמת חצי מטר מעל הדמות או חצי מטר מתחתיה, יש הבדל ותחושה משמעותית שונה. אבל כאן המשמעות לא גדולה ופחות נוכחת. לכן, הצילום תמיד יהיה בגובה העיניים".
האם עתיד הקולנוע אנכי? עוד מוקדם מדי להגיד. אנחנו עדיין בשלב הניסוי, שבו הטכנולוגיה כופה על היוצרים לבדוק שפה חדשה, אבל אין ספק שלא רחוק היום שבו נקבל סרט באורך מלא שיצולם בפריים אנכי. יוצרי הקולנוע אוהבים לשחק עם פורמט הצילום, ולא מופרך לשער שיוצר כמו סטיבן סודרברג ("אושן 11", "סקס, שקרים ווידיאוטייפ"), שצילם את שני סרטיו האחרונים באייפון, יציע לנטפליקס חובבת הניסויים (סרטים אינטראקטיביים, סרטונים עם אפקט רעד שמורגש בטלפונים הניידים) להפיק סרט אנכי ראשון. מתבקש גם שיוצרי אימה יצלמו בפריים אנכי סרט found footage (שבהם העלילה מתגלה דרך חומרי צילום שהותירו דמויות נעדרות, כמו ב"פרויקט המכשפה מבלייר"), שיוקרן על מסך הקולנוע שיהיה ברובו שחור, רק עם פס צר של תמונה במרכזו. זה בלתי נמנע.
יובל נתן, מנהל ערוץ טדי שמשודר בפרטנר וב־HOT, מתלבט בעצמו לגבי הפורמט האנכי. "כל תוכן אנכי טוב שראיתי היה כזה שמאוד התייחס למדיום עצמו, או פנה לצופים צעירים", הוא אומר ומציין כדוגמה את הסרט האמריקאי הקצר "Pocket" (שזמין לצפייה בווימיאו), שכולו מורכב מצילומי מסך של אייפון של נער ומה שהוא רואה עליו - צ'אטים, צילומי אינסטגרם, פייס־טיים, סלפי, פורנו ועולם שלם של אלימות ומיניות שמתפרץ לו דרך מסך הטלפון. גם זה משהו שמאפיין את הסרטונים האנכיים: הניסיון להידמות לחוויית השימוש של הצרכן הצעיר בטלפון הסלולרי; חוויה מזפזפת, היפראקטיבית, עם מסכים מפוצלים, עדכונים שקופצים, מעברים מהירים בין אפליקציות ויכולת זריזה להעביר, לסגור ולהסתיר מפני האנשים שסביבך תוכן מביך שפתאום קופץ בפרהסיה.
"לפני שנה וחצי הפקנו סדרת רשת בשם 'טרו סטוריז' עם עידן ברקאי ואסי גל שצילמנו אנכית באייפון, אבל בשידור זה היה אופקי", אומר נתן. "בסופו של דבר מכיוון שאנחנו מכוונים לסרטונים שיש בהם סיפור ודורשים כמה דקות של ריכוז, אנחנו מעדיפים את הפריים 16:9 הקלאסי, שעדיין הכי טוב לדברים כאלה, גם בסלולר".
האם הסגנון המקובל בתכנים האנכיים ישפיע על סרטים וסדרות "קלאסיים"? אפשר לצפות כאן להשפעה שהיתה להשקת MTV על הקולנוע האמריקאי של שנות השמונים - עריכה היסטרית, מרובת קאטים, תנועות מצלמה חדות ותאורה קונטרסטית. הכל נהיה צבעוני ומהבהב. אז גם כאן, יותר ויותר יוצרים עשויים להרגיש צורך לשחזר בטלוויזיה את חוויית השימוש שלנו בטלפון. "אופוריה" של HBO, למשל, כבר עושה את זה. זה יהיה מגניב בהתחלה ומנייריסטי כמה שנים אחר כך.
הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
הנטייה הטבעית של חובבי קולנוע היא להירתע מהרעיון של תוכן בפריים אנכי, אבל תולדות הקולנוע לימדו אותנו להתאפק מביקורת כשיוצא פורמט צילומי חדש. המעבר לסאונד, כניסת הצבע, הוספת תלת ממד והמעבר למסך סינמסקופי רחב - כל רגע כזה זכה להצהרות שמרניות על מותו של הקולנוע. מבקרי הקולנוע של שנות החמישים התלוננו שהקולנוע, שהיה בפרופורציות של פני האדם כשהיו בפורמט ריבועי, ייהפך למדיום של סרטים שיתאימו ל"תהלוכות ונחשים" עם המעבר למסך רחב. הם לא שונים ממי שחושש כיום שהפורמט האנכי יתאים רק לצילומי עצים וגורדי שחקים או לסטוריז נרקיסיסטיים. הם טועים. או שפשוט קשה להם להביט אל האופק, כי אין אופק כשמצלמים לגובה.
סייע בהכנת הכתבה: אופיר דור
