ה חמישה חודשים שמיליוני הונג־קונגים מספקים תמונה מדהימה של מחאה אזרחית. גם אחרי שהצליחו להוביל לביטול חוק ההסגרה לסין, הם דבקים בהפגנות ענק - ברחובות, ברכבות התחתיות, השבוע אלפים מהם שיתקו את אחד מנמלי התעופה העמוסים ביותר בעולם - במחאה על האחיזה הסינית המתהדקת.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

הכוח שמפעילים מולם השוטרים גובר והולך, ובימים האחרונים כבר נרשמו עשרות פצועים מירי כדורי גומי וגז מדמיע. אבל המפגינים ממשיכים להמציא את המחאה מחדש כל הזמן, במודל שלא מפסיק להתפתח ועשוי לשמש בקרוב השראה ללא מעט אקטיביסטים ברחבי העולם.

מפגינים מפעילים צייני לייזר נגד מצלמות השוטרים, עוטים מסכות נגד גז מדמיע. אופי ההפגנות, המיקומים שלהן ודרכי התקשורת בין הפעילים משתנים בלי הפסק, ומגבירים את הכאוס ואת הקושי של המשטרה להיאבק במחאה צילום: איי פי

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט

 

להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

מחאה בקוד פתוח מקטינה את הסיכון

זהו גל המחאה הראשון שאין לו הנהגה ברורה. הוא יצא לדרך בחסות החזית לזכויות אדם אזרחיות (CHRF), אבל זו נסוגה מההובלה ומסתפקת כעת בתמיכה, למשל בסיוע בקבלת היתרים להפגין. "המוחים לא רוצים שיאמרו להם מה לעשות", הסבירו אנשי החזית, "כשהם מתארגנים לפעולה, אפילו קיצונית כמו הסתערות על מבני ממשל, אנחנו רק תומכים בהם". היעדרם של מנהיגים מובהקים הוא לקח מתבקש ממחאת המטריות הצהובות שהתקיימה בעיר ב־2014, שכמה מראשיה עדיין יושבים בכלא. במקום קומץ אנשים שמחליטים מתי מפגינים, איך ואיפה, האקטיביסטים מעלים סקרי בזק לאינטרנט עם שאלות על יעדים יומיים או אפילו שעתיים ("להמשיך בהפגנה או להתפזר?"). פרופ' פרנסיס לי, מרצה לתקשורת באוניברסיטה הסינית בהונג קונג, מכנה את הפעולה הזו "מחאה בקוד פתוח", כשכל אחד מהפעילים יכול להשפיע על אופייה, מה שמחזק את המחויבות ותחושת השייכות.

ברוס לי לימד לזרום במקום להתעמת

גל ההפגנות הקודם, לפני חמש שנים, נעשה ברוח מחאות Occupy שרווחו בעולם בתחילת העשור: כמו בארצות הברית ובאירופה, גם המוחים במזרח התמקדו בכיבוש אזרחי של מרחבים ציבוריים, בעיקר צירי תנועה חשובים, ונאחזו בהם כמעט 80 יום. אבל הממשל המקומי הגיב ביד חזקה, והמחאה - נגד הניסיון הסיני לקבוע את המועמדים למושל הונג קונג — נכשלה. כדי לצמצם את האפקטיביות של המשטרה, הפעם המפגינים אימצו את התפיסה של ברוס לי, כוכב סרטי אומנויות הלחימה המנוח וגיבור מקומי: Be Water, "היה מים". כשהמשטרה מפעילה לחץ, פשוט לזרום למקום אחר. התארגנות חופשית כזאת מאפשרת לכנס הפגנה גדולה במקום מסוים, וכשהשוטרים מגיעים להפוך אותה לצעדה. פשוט לזוז משם. אם המשטרה מתחילה להפריע גם בדרך, משנים את כיוון הצעדה. בסופו של דבר ההפגנה צצה מחדש במקום אחר, והמרחב הציבורי נהפך לכאוטי, עם שיתוק לא צפוי במוקדים שונים ובלגן שמקשה לדכא את המפגינים.

מעצר בהפגנה מחוץ לתחנת משטרה צילום: AFP

טינדר ופוקימון גו מכוונות מפגינים

כאוס מוצלח הוא כזה שמתזומר היטב, שמחייב תיאום מורכב ושמירה על איזון. אם כל מפגין ילך למקום אחר, האפקט שלו יהיה זניח; לכן צריך לכוון את הזרימה, ורצוי באמצעות טכנולוגיה שמאפשרת להגיע במהירות לקהלים עצומים. העניין הוא שהשלטונות הסיניים מנטרים את הפעילות ברשתות חברתיות, ולכן המוחים בהונג קונג מצאו ערוצים אחרים, קצת יותר בטוחים. תחילה הם פנו לאפליקציית השיחות המאובטחת טלגרם, עד שזו דיווחה שהיא נתונה למתקפת סייבר שמקורה בסין. אחר כך הם עברו לרשתות חברתיות מקומיות כגון LIHKG ו־Douyin, ומשם — באותה גישה של זרימה ושינויי כיוון מהירים — המשיכו לאפליקציות היכרויות ואפילו למשחקים. טינדר היתה לערוץ תקשורת המוני שבו נמסר למפגינים מתי ואיפה מתקיימים האירועים השונים ולאן הם נודדים, ואחת הצעדות הגדולות בשבועות האחרונים תוכננה ויצאה לפועל באפליקציית פוקימון גו, והוצגה כמשחק המוני.

בערוץ תקשורת אחר המפגינים נמנעו במכוון מהאינטרנט, הנתון לפיקוח, ונעזרו באפליקציית AirDrop של אפל, שמאפשרת תקשורת ישירה בין מכשירים באמצעות בלוטות' והעברת תמונות ללא חיבור לרשת. כך, המוחים יכולים להפיץ במהירות מידע, כולל על נקודת המחאה הבאה: מפגינים באזור מסוים, ולפעמים הנוסעים ברכבת התחתית, פשוט מקבלים הודעות AirDrop מזרים שנמצאים בסביבה. אמצעי התקשורת הזה ממציא בעצם רמת ביניים של רשת חברתית: מתקדמת יותר (ולכן יעילה יותר) מהפצת עלונים, מתקדמת פחות (ולכן מפוקחת פחות) מעדכוני ווטסטאפ.

צייני לייזר משמשים על תקן חרבות אור

בתגובה למהלכים האלה, הממשל הסיני מנסה לפתח טקטיקות משלו לדיכוי המחאה. למשל, דיו ירוקה לסימון המפגינים: כך קל לזהות אותם גם כשהם מתרחקים מאתר הכינוס הראשוני. טקטיקה אחרת, שהמשמעויות שלה מדאיגות בהרבה, היא שימוש במצלמות ובתוכנות לזיהוי פנים שסורקות את הקהל, באופן שנעשה כיום בסין כבר באופן שוטף. המוחים, מצדם, גילו ששימוש בצייני לייזר מאפשר לסנוור ולעתים אף "לעוור" את המצלמות, וכך בחלק גדול מהעימותים אפשר לראות חומת שוטרים נושאי מצלמות ש"מופגזים" בעשרות ומאות נקודות לייזר בוהקות. בניסיון להיאבק בפתרון הזה של המפגינים נעצר אחד האקטיביסטים, קית פונג, בטענה שקנה עשרה צייני לייזר והשתמש בהם כדי לפגוע בשוטרים, והמשטרה הזהירה שתנקוט יד קשה כלפי מפגינים אחרים שישתמשו בלייזר. אחרי המעצר המוחים התכנסו ליד מוזיאון החלל והציפו את כיפת הפלנטריום שלו בנקודות לייזר כחולות, ירוקות וסגולות.

שרשרת אנושית מקרבת את העורף לחזית

בהפגנות עצמן, בעיקר בקו החזית, מול השוטרים, המפגינים נזקקים בדחיפות לציוד מסוים — משאפים (למי שנפגעו מגז מדמיע), מסכות, מטריות ועוד. אלא שעקב עומס הנוכחים רשתות הסלולר בדרך כלל משותקות, וכך נולדה שפת סימנים שמבהירה למוחים בקווים האחוריים מה להעביר קדימה: שתי ידיים על הראש מבקשות "קסדה", למשל, והתנועות למפתח אלן או ציין לייזר פחות אינטואיטיביות. המסר עובר בשרשרת אנושית, דרך אינספור מסמנים, מהשורות הקדמיות אחורה, עד המפגינים שאחראים למצבורי הציוד שהוכנו מראש, ומעבירים את האספקה במהירות בכיוון ההפוך, בחזרה אל החזית.

כי כשהכל מבוזר גם המימון מגיע מהציבור

כדי לקנות ציוד, לסייע למפגינים שנפגעו, להכין שלטים ועוד נדרש לא מעט כסף, וכולו מגיע ממימון המונים. בזמן פגישת מנהיגי ה־G20 באוסאקה בחודש שעבר, למשל, גויסו כך כ־950 אלף דולר ששימשו לפרסום מודעות ענק בעיתונים הנודעים בעולם (כולל "הניו יורק טיימס", "הגרדיאן", "לה מונד" ועוד). חלק מהכסף מוקדש לקרן סיוע שמממנת טיפולים רפואיים וייצוג משפטי, ומימון נוסף מועבר לארוחות למפגינים ולהוצאות נסיעה.

עד כמה כל השיטות היצירתיות של המפגינים יאפשרו להם להחזיק מעמד ולהמשיך במחאה תחת הלחץ המשטרתי הגובר? הבסיס של המחאה מאפשר לה כרגע להמשיך לזרום, וקשה לראות מצב שבו היא תיפסק באחת. אבל גם אם כך יקרה, את היסודות למחאות אחרות היא כבר הניחה.