מנדלבליט נקרע בין בני גנץ למיקי זוהר

מזמן לא זכה היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לכזו מנה של נחת מהכיוון של השלטון, הליכוד ונאמני נתניהו. כולם לפתע נתלים בו ומנפנפים ביושרתו ובמקצוענותו. הנה, הם אומרים, היועץ החליט שלא לחקור את נתניהו בפרשת הצוללות. היש הוכחה חותכת מזו שוועדת הבדיקה שהקים גנץ היא רק תעלול פוליטי שנועד לניגוח, לפירוק הממשלה, לבחירות.

לפתע, כשזה מתאים, החלטת מנדלבליט היא ראויה ומקצועית. כשזה פחות מתאים, כמו החלטתו להגיש שלושה כתבי אישום נגד נתניהו, אז מדובר בתפירה הזוייה של תיקים שנועדה להפיל את ראש הממשלה של הימין. דף המסרים של בלפור ומהדהדיו מלטפים את היועץ כשזה נוח, ומאיימים עליו כשזה פחות נוח.

אגב, גם אצל מבקריו מהצד השני, מותאמת הביקורת לאג'נדה. כשהוא מגיש כתב אישום חמור, הוא עושה את מלאכתו נאמנה. כשהוא מקל, או כשאינו חוקר, כמו בפרשת הצוללות – הוא מועל בתפקידו.

מימין אביחי מנדלבליט ומיקי זהר צילום: יאיר שגיא, אלכס קולומויסקי

כולם שופטים את היועץ דרך הכוונת הפוליטית, ואתמול הוא נהנה ממיקי זהר שאץ להסתופף תחת כנפיו ולנפנף בפטור שנתן לנתניהו מהחקירה הפלילית.

אבל, הוא טועה.

בהחלט יש מה לבדוק ולחקור גם אם נתניהו לא בלופ הפלילי. במיוחד בתחום הרכש הביטחוני שהתברר בפרשה זו כפרוץ, רשלני, מגמתי. צריך לעשות סדר בבלאגן, כדי שבפעם הבאה לא יהיה בלאגן. צריך לבדוק את תהליכי קבלת ההחלטות - את מידת מעורבותם של סוכנים ומאכערים כמיקי גנור, את השאלה מי ואיך קובע את צרכי הביטחון, איך ומי מחליט על הרחבת צי הצוללות והוספת צוללות 7-9, איך מחליטים על מכרז בינלאומי ובעיקר איך ולמה מבטלים, איך מחליטים על רכש הספינות הכבדות לפני שהוחלט על מיקום האסדות.

הפטור שקיבל נתניהו ממנדלבליט איננו תעודת יושר. יש להניח שאילו דוד שמרון, הבן דוד והפרקליט הכפול (של נתניהו וגנור) היה הופך עד מדינה, המסקנה בעניין מעורבות פלילית של נתניהו היתה שונה. נתניהו איננו ראש הממשלה הראשון שבני משפחתו ומקורביו שוכבים עבורו על הגדר. ודווקא המשפט הפלילי ששלושה ממקורבי נתניהו – שמרון, אבריאל ושרן - מעורבים בו, מחזק את הצורך בבדיקה מקצועית – גם כדי לנקות את ראש הממשלה, וגם, וזה חשוב, להצביע על הממשק בין ההליך הפלילי וחדירתו לקודש הקודשים של הרכש הביטחוני.

ועדת חקירה או בדיקה אינה בהכרח פרסונלית. היא אמורה להיות מערכתית. במיוחד כשלוועדה אין סמכויות לזמן עדים ולתפוס מסמכים. אלא שאצלנו הכל פרסונלי. גם הדוח המערכתי ביותר יציף בסוף שמות של אחראים. מזמן למדנו שאין מחדלים מבלי שיהיו חודלים. לכן, ועדות חקירה ובדיקה נעלמו מזמן מהנוף הישראלי בגלל הניכוס והשימוש הפוליטי שהן מיד מתורגמות אליו.

גם היועץ המשפטי לממשלה מוצא עצמו בקלחת הזו. גם מהצד של מיקי זהר שמשתמש בו כדי לנאץ את הוועדה, אבל גם מהצד של בני גנץ שגרר אותו פנימה כשביקש ממנו הבהרות לגבי תחומי פעילותה. באמצעות ההבהרות מחפש גנץ את הלגיטימציה של היועץ. במקום התייעצות דיסקרטית מראש להבנת המגבלות, ירו את החץ ועכשיו מבקשים ממנדלבליט שישרטט את העיגול סביבו.

היועץ יידרש בסופו של דבר לגדר את הגבולות ולמנוע את הופעת העדים שעלולים לזהם את ההליך הפלילי שמתנהל במקביל. ובמקביל יש גם את בג"ץ שלפתחו ערמה התנועה לאיכות השלטון כחמישים תצהירים של בכירי מערכת הביטחון. כדי שהשופטים יתרשמו ויורו על חקירה פלילית, ואם לא, אז ועדת חקירה ממלכתית או ועדת בדיקה עם שיניים וסמכויות כמו ועדה ממלכתית. ועכשיו מסתבכים אלה ברגלי אלה גם שופטי בג"ץ, גם היועץ מנדלבליט, גם נאשמי פרשת 3000 (בכפוף לשימוע) וגם הוועדה של השופט אמנון סטרשנוב. לא ברור איזה פתרון יצמח ממקבילית הכוחות המרובעת, הזו שנמשכת לכל הצדדים, אבל נטועה עמוק עמוק בתוך הבור הגדול שנפער בחברה ומשסע את הציבור – שאלת 'ביבי, או לא ביבי'.