"ניהול הפנסיה שערורייתי. המדינה חייבת לחזור להיות מעורבת בקרנות"

יהודה כהנא, פרופסור לניהול באוניברסיטת תל־אביב, מומחה ביטוח ופנסיה בעל שם עולמי ומי שנמנה עם יוזמי קרנות הפנסיה החדשות, מודאג. תוחלת החיים הולכת וגדלה, ואילו לשיטתו המודלים הפנסיוניים הקיימים מיושנים, מבוססים על תפיסות שעברו מן העולם ולא יודעים להתמודד עם המציאות החדשה. לדעת כהנא, המדינה חייבת לחזור לקחת אחריות על הנושא הפנסיוני, ואם לא אולי נמצא את עצמנו פועלים כמו האסקימואים ושולחים את זקנינו חסרי הכל אל מותם, כדי שלא יהיו עול על משפחתם קשת היום.

"בעלי חיים שתקופת הפוריות שלהם נגמרת בעצם מסיימים את תפקידם", אומר כהנא בראיון ל"כלכליסט". "האדם הוא למיטב ידיעתי בעל החיים היחיד ששם לו למטרה להאריך חיים כמה שאפשר ולקדש אותם. יש כאן שיקולים אתיים מורכבים, אבל יכול להיות שחברה מסוימת תגיע למסקנה ביום מן הימים שהיא לא מוכנה לפעול להארכת חיים. אצל האסקימואים, למשל, האדם המבוגר היה שולח את עצמו למות".

לחזור לאג"ח הממשלתיות

כהנא לא מעודד קיצור של תוחלת החיים, כמובן, אבל מתקשה לראות כיצד במציאות הנוכחית בני אדם יוכלו להאריך חיים וגם לחיות חיי שפע. לשיטתו, צריך לחזור למודלים שעל בסיסם נבנתה הפנסיה עם קום המדינה, בהתאמות מסוימות. "המודל הפנסיוני המקורי התבסס על כך שאוכלוסיית ישראל היתה אז צעירה מאוד והמשק הישראלי ושוק ההון לא היה מפותחים, כך שלא היתה אפשרות לגייס כסף לפיתוח הכלכלה", אומר כהנא, בהתייחסו לקרנות הפנסיה שהיו בבעלות ההסתדרות והולאמו. "ראשי המשק אז, שהיו נבונים, רצו לתפוס שתי ארנבות בירייה אחת: הם דאגו לפנסיה עבור האוכלוסייה הצעירה, ואילו את הכספים שהפרישו השקיעו בפיתוח המשק, ביצירת מקומות תעסוקה ובהפרחת הכלכלה". לדברי כהנא, "המערכת הפנסיונית היתה חכמה - היא עודדה את הציבור לחסוך באמצעות הטבות מס והשקיעה את הכספים בפיתוח הכלכלה".

כהנא אינו מתחמק מהעובדה שהמודל הפנסיוני, שלפיו המדינה הנפיקה אג"ח עם תשואה מובטחת לקרנות הפנסיה הוותיקות בתמורה לכספים שהפקידו החוסכים, נכשל במבחן המציאות. זאת משום שקרנות הפנסיה הוותיקות סבלו מגירעונות כבדים, ולכן המדינה נאלצה להלאים אותן ולמלא בסכומי עתק את הבורות שנוצרו. בעקבות הכישלון הוקמו למעשה קרנות הפנסיה החדשות באמצעות ידיים פרטיות - חברות הביטוח ששולטות מאז אמצע שנות התשעים בפנסיה של הציבור.

פרופ' יהודה כהנא צילום: דמיטרי שביצ'נקו

לטענת כהנא, המודל הישן לא התאים לתנאים מתחדשים כמו התארכות תוחלת החיים, אבל אפשר היה לצפות את זה מראש באמצעות התאמת המודל לנסיבות. "ביסוד זה המודל הנכון", הוא אומר. "כספים ארוכי טווח צריכים להיות מושקעים באפיקים יצרניים ארוכי טווח ולא בספקולציות פיננסיות. מובן שצריך לחשוב מי יהיה אחראי לניהול של הדבר הזה (המדינה או חברות פרטיות - ר"ב), ולהערכתי המציאות תכתיב את הפתרון".

"צריך להחליף את המערכת"

כהנא גם מודאג מהאופן שבו הגופים הפרטיים מנהלים את כספי הפנסיה. לדבריו, הניהול הנוכחי לא יאפשר לחוסכים לחסוך מספיק בגיל הפרישה, משום ששוקי ההון כבר לא מצליחים לייצר להם תשואה הולמת. לדבריו, "שוקי ההון מספקים תשואות נמוכות, שמשקפות צמיחה אטית של משקים על רקע הצמיחה המופרזת והלא מאוזנת ששררה פה כמה עשורים. המערכת תקועה ולא מסוגלת ליצור שיעורי תשואה גבוהים".

וכאן חוזר כהנא לפתרון המצופה בעיניו - החזרת הפנסיה לשליטת המדינה באמצעות הנפקת אג"ח מיועדות, בתמורה להשקעת כספי החיסכון בפיתוח הכלכלה. "לא מן הנמנע כי אופן הניהול של המערכת הפנסיונית הנוכחית שערורייתי יותר מהאופן שבו נוהלו קרנות הפנסיה הוותיקות", הוא תוקף, "כי אז המדינה ניהלה אותן, ואילו היום גופים פרטיים שרוצים להשיג תשואות קצרות טווח הם שמנהלים את הפנסיה של הציבור. יכול להיות שצריך להחליף את המערכת בכזו שלפחות חלק ממנה יהיה מנוטרל משיקולים קצרי טווח, והכספים ינותבו להשקעות פרודוקטיביות ולאו דווקא יושקעו בניירות ערך".

לדבריו, "לפי המודל האידיאלי לפנסיה יש להאריך את תקופת החיסכון, אולי אפילו להתחיל אותה בלידתו של אדם באמצעות הטבות מס להורים. למשל, לעודד הורים להקצות את קצבאות הילדים לקופות גמל שהילד יוכל לפתוח עם הגיעו לגיל הפרישה. כמו כן, המדינה צריכה לקחת חלק במודל הפנסיוני. אי אפשר להטיל הכל על האזרח. אדם בן 20 לא חושב על פנסיה. אם הוא יתעורר רק בגיל 40 ויתחיל לחסוך - זה יהיה מאוחר מדי. צריך להתחיל לחסוך מוקדם, ובהחלט ייתכן שהמדינה צריכה לכפות חיסכון מגיל צעיר". כהנא, שלא במפתיע, חולק גם על החלטתו של שר האוצר יאיר לפיד שלא להעלות את גיל הפרישה לנשים.

"את גיל הפרישה קבע לפני 140 שנה ביסמארק, הקנצלר של גרמניה אז. זה היה בתקופה שתוחלת החיים היתה 50 שנה, והוא קבע שגיל הפרישה יהיה 65 משיקולים פרגמטיים בלבד.

"היתה זו תקופת המהפכה התעשייתית שיצרה את הפרולטריון. נוצר מעמד עובדים חדש, שלא עבד בחקלאות אלא בתעשייה ועבר לעיר ללא זכויות סוציאליות. ביסמארק ביקש לשמר את כוח השלטון, וכיוון שחשש מהאפשרות של תסיסה חברתית קבע גיל פרישה וביטוח לאומי. באותה התקופה רק בודדים הגיעו לגיל הזה".

כהנא מספר עוד מה היה ההיגיון המנחה בהחלטה שגיל הפרישה של נשים יהיה נמוך בחמש שנים מזה של הגברים: "גיל הפרישה של נשים נקבע על 60 בשנות הארבעים של המאה ה־20 בידי ועדה של הפרלמנט הבריטי. התזה היתה שגיל הפרישה של גברים הוא 65, וכשבני זוג מתחתנים הגבר בדרך כלל מבוגר בחמש שנים בממוצע מהאשה. לא רצו שייווצר מצב שבו הבעל יהיה פנסיונר ואשתו תמשיך לעבוד, כי זה לא מכובד. גיל הפרישה לנשים לא נקבע משיקולים כלכליים".

הנחות היסוד מיושנות

לטענת כהנא, מאז קביעת גילי הפרישה השרירותיים הללו חלו שינויים עצומים בחיינו: "בכל ארבע שנים תוחלת החיים עולה בשנה. זה קורה בשל כל מיני שינויים, ובהם ירידה דרסטית בתמותת תינוקות. נוסף על כך, בילדותי למשל, ואני לא כזה זקן, לא היתה אנטיביוטיקה. כמה מגדולי המלחינים מתו בני 35–40 בגלל שטויות כמו צינון, פרונקל או פציעה טיפשית מריצה, שאי אפשר היה לרפא אז. תוחלת החיים עלתה באופן שהפך את גילי הפרישה ההיסטוריים ללא רלבנטיים", הוא מסביר.

לטענת כהנא, גיל הפרישה הנמוך מעמיד את הנשים בסכנה גדולה יותר מהגברים. "צריך לזכור שתוחלת החיים של נשים ארוכה משמעותית", הוא מדגיש. "נשים הן המין החזק. מנגד, הן נוטות להשתתף פחות מגברים בכוח העבודה בשכר, כי יש תקופות שבהן הן לא עובדות ומגדלות את הילדים. כלומר, הן חיות יותר שנים וחוסכות פחות. בתקופת חיסכון קצרה יותר הן צריכות לצבור אמצעים לתקופת פנסיה ממושכת מזו של הגברים. זו משימה קשה מאוד, במיוחד כי משכורות נשים נוטות להיות נמוכות יותר.

"בעבר המשפחה הנורמטיבית היתה שני בני זוג שתמכו זה בזה, ואילו היום משפחה נורמטיבית יכולה להיות גם חד־הורית. הנחות היסוד של בעל שיתמוך באשה כבר לא מובנות מאליהן, וכך הנטל הפנסיוני יכול ליפול על האשה לבדה. ללא ספק צריך לתת לנשים לעבוד שנים רבות יותר", הוא טוען.