אחוזת ראשונים

בפברואר 1981 היה היום המסעיר ביותר בחייה של קייטה קרוזה, יום שיקבע חלק משמעותי ממהלך חייה ב־30 השנים הבאות. בליל 7 בפברואר, בשיאו של חורף קפוא במיוחד, היא ו־40 צעירים אחרים פשטו על בניין נטוש ומסוגר שעמד במרכז קרויצברג, אז שכונת פועלים ומהגרים בלתי מבוקשת, שהוקפה בשלושת אגפיה בחומה המאיימת של מזרח ברלין. לא החומה, לא חורי הכדורים שהשאירו מאחוריהם חיילים אמריקאים באימוני לוחמה בשטח בנוי, לא הקור ולא המעשה הבלתי חוקי, לא יכלו לעצור אותם.

זאת היתה מלחמה: פלישה מאורגנת ליעד שנבחר היטב מראש. האלטרנטיבה שעמדה בפני הקבוצה היתה חזרה לחיי סטודנט דלים בעיר עם מצוקת דיור הולכת וגוברת. ברלין של אז, כמו ערים רבות אחרות באירופה, סבלה מגל הגירה המוני, מתוכניות פרבור משתקות ומבעלי הון שהשתלטו על אדמות ובניינים והמתינו לשעת כושר כדי להקים בהם פרויקטי דיור המוניים. לאנשים ברחוב נמאס.

הבניין בקרויצברג

"למאבק שלנו לאכלס בניינים נטושים ברחבי העיר היו שותפים אנשים מכל הקשת החברתית", משחזרת קרוזה. "נגרים, בנאים, ארכיטקטים, אמנים, סופרים ואנשים מהרחוב שבאו להביע הזדהות. ברלין של תחילת שנות השמונים היתה סיוט נדל"ני עבור התושבים שלה. היה בלתי אפשרי למצוא דירה במחיר הוגן, ומצוקת הדיור היתה איומה במיוחד לסטודנטים ואנשים צעירים. הדירות היו קטנטנות, כמעט מעליבות, ודרשו עליהן מחירים מופקעים.

"עם זאת, עמדו בברלין מאות נכסים, בניינים שלמים ללא דיירים. ברחובות מסוימים עמד רק מבנה מאוכלס אחד. זה היה מצב בלתי מתקבל על הדעת. חברות השקעות החזיקו במאות נכסים ריקים בתקווה שיקבלו אישור להרוס אותם וליצור במקומם אריג עירוני חדש בסגנון אמריקאי. שכונות מגורים ענקיות, קופסאות להמונים, הומוגניות ונטולות אופי, שרוצחות את מבנה הקהילה. זה בפני עצמו היה צידוק מספיק למאבק, היה איום על המרקם הבריא שלה. זאת כנראה גם הסיבה שזכינו לכל כך הרבה תמיכה".

ואכן, תמיכה לא היתה חסרה לתנועת הסקווטרים. בשיאה זכתה התנועה לתמיכה של כל שכבת האינטליגנציה האירופית, ואפילו של אותם קציני משטרה שהיו אמונים על המלחמה בהם. "היה פקיד בכיר מאוד במחלקת הבנייה של עיריית ברלין, שהיה מזהיר אותנו בכל פעם שעמדה להתרחש פשיטה על אחד הסקווטים", נזכרת קרוזה בחיוך. "כשהאמן יוזף בויס החליט להעניק לנו את קולו ותמיכה כספית, הגיעו בעקבותיו תורמים רבים מכל שכבות החברה. אנשים הזדהו עם המאבק שלנו, שהיה יותר מהכל מאבק לשימור פני העיר וזכויות התושבים".

מטבח משותף בסקווט גרמני

גג ירוק וחדר אוכל משותף

הסקווטים של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים בברלין זכו להגנה מצד תנועה פוליטית שמאלנית קיצונית שנקראה Autonome. לצד הפגנות ענק שערכו האוטונומיסטים נגד בנייתם של כורים גרעיניים ושדות תעופה, התרכזו אנשיה בהגנה על הסקווטים ברחבי גרמניה. בדרך כלל זה כלל בריקדות, השלכת אבנים ובקבוקי מולוטוב על כוחות המשטרה. לא אחת נאלצו כוחות משטרה גדולים להימלט מזירת העימות עם האוטונומים הגרמנים.

"זה היה נפלא", אומרת קרוזה בחיוך, "החיים היו מרגשים, מרגשים מאוד. שני אנשים היו עושים משמרת לילה ליד הטלפון למקרה שתהיה פשיטה משטרתית על אחד הסקווטים, ואז היו מזניקים את כל חברי הסקווטים כדי לצאת ולהגן על הסקווט שפשטו עליו. במשך היום שני אנשים אחרים היו מבשלים ל־36 החברים האחרים, והשאר היו עובדים. פעמיים בשבוע היתה אסיפת קולקטיב, פעם בשבוע אסיפה של כל תשעת הסקווטים בבלוק, ועוד פעם בשבוע אסיפת ענק - של כל 164 הסקווטים מרחבי ברלין. כולנו הפסקנו לעבוד וללמוד ורק התרכזנו בבנייה ובשיפוץ.

"מהרגע שהאינטלקטואלים תמכו בנו והכסף זרם, הפכנו להיות חצר הבנייה של כל הסקווטים האחרים. אצלנו בחצר היו חומרי בנייה, אמבטיות, חלונות וכל כלי עבודה אפשרי. פעמיים בשבוע היינו פותחים את החצר לסקווטים האחרים, שהיו באים ולוקחים לצורכי הבנייה שלהם. כל יום הצטרפו אלינו תומכים ובעלי מקצוע שבאו לעזור: מהנדסים, ארכיטקטים, שיפוצניקים, בנאים, זגגים ואקדמאים מהאוניברסיטה הטכנולוגית של ברלין. בשלב ראשון התחברנו באופן פיראטי לרשת החשמל, למים ולטלפון, והיינו רוכשים במסגרת הקולקטיב של הסקווטים קרון שלם של פחם לחימום. בהדרגה בנינו בית".

אחת המרפסות בסקווט צילום: קייטה קרוזה

הסקווט שקרוזה חברה בו הוא היום אואזיס, פנינת נדל"ן נחשקת הממוקמת בלב קרויצברג ההומה והצבעונית. היכן שמחירי הדיור הולכים ומאמירים מדי שנה, הסקווט של קרוזה ותשעה סקווטים אחרים הם אי של יציבות ופאר של שיתופיות. על הגג הירוק של הבניין נפרש שדה של ממש. על גגם של שלושת האגפים גדלים תבלינים ופרחים, וביניהם חגות דבורים בדרך אל הכוורות המוצבות באחו הבלתי ייאמן שצומח על ראשו של המבנה. מרפסות ענק שהוסבו לשימוש הקהילה עומדות בפריחתן. המבנה התעשייתי שעמד בחצר מאכלס כיום סטודיו למחול וליוגה, משרדים של חברת מדיה ולופט עצום ממדים של צייר.

בקומה הראשונה של הבניין שוכן מטבח קיבוצי עם חדר אוכל שבמרכזו שולחן ענק מעץ כבד. בחדרים ליד שוכנים מכבסה משותפת, חדר טלוויזיה, חדר משחקים וטרקלין קטן להסבה עם אורחים. "הסקווטים המוצלחים החזיקו גם באידיאולוגיה, בשליחות: בעיקר סוציאליסטית, מעט מרקסיסטית, אקולוגית, לעתים אנרכיסטית", אומרת קרוזה. "אצלנו בסקווט, 30 שנה אחרי, עדיין אוכלים כמה פעמים בשבוע ביחד, יש לנו ישיבות ניהול, חגיגות משותפות, אנחנו עורכים מסיבות ענקיות בחצר הפנימית. חלקים גדולים מהבניין הם שטח ציבורי לדיירים, ואנחנו אפילו משתמשים כאן במערכות מתקדמות לשימור אנרגיה ולחיסכון ואיסוף מים".

שכר דירה סמלי, המתנה ארוכה

הדירה שבה מתגוררת קרוזה עם בעלה ושתי בנותיה המתבגרות היא דירת 5 חדרים המשתרעת על כ־160 מ"ר, ובמרכזה מטבח שמנתב את התא המשפחתי בין הצד של ההורים לבנות. קרוזה, שהיא אמנית במקצועה, נחשבת בסצנה הברלינאית ליוצרת פורה עם אובססיה לפסים, ולמי שהמיצגים שלה בשנות השמונים היו פורצי דרך. לבעלה איב, סופר ומתרגם במקצועו, יש סטודיו קטן בבניין, שבו הוא שוקד על תרגומים מצרפתית לגרמנית וכותב את ספריו.

זה לא שבני הזוג לא משלמים - יש שכר דירה די סמלי במונחים של קרויצברג, שמועבר לאגודה השיתופית המנהלת את ענייניהם של 22 הסקווטים הוותיקים ששרדו בברלין.

מאותה תקופה שרדו בברלין רק כ־30 סקווטים. מה עשה עבורכם את ההבדל?

"כשאנחנו פלשנו לבניין ידענו שבכוונת חברת הנדל"ן שהחזיקה בו להרוס אותו ולבנות במקומו את אחת ממפלצות הדיור הרבות שנבנו בקרויצברג באותן שנים", מספרת קרוזה. "החוק בברלין קובע שלא ניתן להרוס בניין מתפקד, נדרשת הערכת שמאי מקצועית שאומרת שאת הבניין הזה כבר לא ניתן להציל. מצד שני, כשחברה רוכשת בניין היא חייבת על פי חוק לדאוג לאיטום מקצועי שלו, כדי שנזקי החורף לא יביאו אותו למצב שבו ניתן רק להרוס אותו. במקרה שלנו גילינו שהחברה לא אטמה כראוי את הבניין במזיד, כדי שכעבור שנה או שנתיים תוכל לדרוש את הריסתו. זה מילא תפקיד מרכזי במאמצים שלנו מול השלטונות. ב־1983 עיריית ברלין חייבה את החברה למכור לה את הבניין, וב־1986 הקמנו את האגודה השיתופית של הסקווטים".

מאז הקמתה רוכשת האגודה את הבניינים שבהם נמצאים הסקווטים, בעיקר מעיריית ברלין. חוקיותם של מרבית הסקווטים הוותיקים הוסדרה, אבל הרוח נשארה כשהיתה, שיתופית ונטולת רכוש. לקרוזה ולבעלה אין שום זכות קניין על הדירה שלהם. אם יעזבו, הדירה לא תישמר עבורם, אלא תעבור לידיהם של חברים חדשים בסקווט - ורשימת הממתינים ארוכה ביותר.

זה לא מתסכל? אתם כאן 30 שנה, אתם משקיעים ומשלמים, ובסופו של דבר אין משהו שהוא שלכם.

"כן, זה מתסכל", מודה קרוזה. "אפילו נשמעו קולות בתוך קהילת הסקווטרים הוותיקה שקראו להעביר את הדירות בבניינים לרשותם של הדיירים. כרגע הקולות האלה הם מיעוט. אנחנו בחרנו בדרך שהוכיחה את עצמה ואנחנו דבקים בה. אנחנו קבוצה של 500 איש שיש להם הכל ביד - אבל זה לא שייך להם.

"מעבר לכך, יש דברים נהדרים אחרים שמפצים על העובדה שאין לנו רכוש משלנו. יחסים עם אנשים שווים יותר מאשר רכוש או הצלחה. יש לנו קהילה מדהימה ומגוונת: אמנים, עורכי דין, ארכיטקטים, נגרים ומובטלים. גידלנו כאן ילדות שלמדו להשתלב בקהילה, לעבוד ולהסתדר עם אנשים בכל גיל ומכל שכבות האוכלוסייה. זה העניק להן ביטחון עצמי עצום. אנחנו עובדים ביחד נהדר, מנקים ומבשלים ביחד, ואנחנו ממש ממש מצוינים בעריכת מסיבות. תיכף נחגוג 30 שנה ובטוח שזאת תהיה המסיבה המוצלחת מכולן".