"אני לא איקאה"

כפרי שמח בחלקו ונהנה להיות נגר, אבל מודה כי הוא סובל מכל מה שמסביב. "העבודה עצמה היא פיזית וקשה, אבל זה לא מה שמפריע לי. גם עם הלקוחות אני מסתדר מצוין. הבעיה היא הבירוקרטיה והקשיים שהמדינה מערימה על העצמאים, זה מתיש. אתה בסך הכל נגר ואתה נדרש להתמודד מול המדינה בנושאי רישוי, מיסוי, ביטוחים ותקנים. אתה מבזבז המון זמן וכסף על דברים שהם לא הליבה של העבודה שלך", הוא מסביר.

ינאי כפרי. "בתחילת הדרך כל העבודה היתה עם כלים ידניים" צילום: נמרוד גליקמן

סיפור חייו של כפרי אינו שגרתי. עד הצבא היה חרדי ולמד בישיבות ליטאיות שונות בירושלים. אחרי שהחליט להתגייס לצבא ושירת בצנחנים, עבד בבניין במשך שנתיים־שלוש אצל קבלן שהתמחה במיגון. אלו היו הימים שאחרי פיצוץ השגרירות בבואנוס איירס, וכך מצא עצמו כפרי נודד ממדינה למדינה וממגן שגרירויות. לאחר מכן החליט להמשיך ללימודים גבוהים בפקולטה לחקלאות ברחובות.

"כיוון שהגעתי מהעולם החרדי לא היה לי כלום ביד. לא היה לי ידע או השכלה פורמלית, בקושי ידעתי היסטוריה. חייתי בבועה, ללא מושג על איך העולם עובד ברמת המדינה והחוקים, כלום. כשהחלטתי ללמוד ברחובות אשתי למדה בחיפה, היה לנו שטח מבודד בסמוך לכרכור והחלטנו שמתאים לנו להתמקם שם, שזה האמצע בין מקום הלימודים שלי לשלה. קנינו קרוואן קטן והתחלתי לבנות פרגולה ורהיטים. תוך כדי העבודה מאוד התחברתי לנגרות, וכשהגיעה שנת הלימודים החלטתי לוותר על רחובות ולפתוח נגרייה.

"בתחילת הדרך כל העבודה היתה עם כלים ידניים. התחלתי בקטן, עם מסור חד־פאזי של סבא שלי ש'נחנק' בעת חיתוך העצים. עבדתי בעיקר בעץ מלא, שלא מחייב מכונות תעשייתיות. כשרציתי להתפתח נסעתי לראות ציוד של נגר שנפטר לפני 15 שנה ובנו החליט שהגיע הזמן למכור. כדי להגיע אליו היינו צריכים לפלס דרך בתוך לשלשת היונים שהצטברה במשך השנים. לא חשבתי שהציוד יעבוד, אבל כשהרמנו את החשמל - הכל עבד, זה היה מדהים. בהמשך הלכתי לקורס נגרות של משרד העבודה שנתן לי בסיס וידע תיאורטי, ולאחר מכן למדתי עיצוב".

כיום הוא מגדיר עצמו כמי שמתמחה בנגרות לפי הזמנה, במיוחד במטבחים וארונות קיר. "את יום העבודה אני מתחיל ב־7–8 בבוקר, ולבית ברמות אני מגיע רק בסביבות 8 בערב - אבל אין לי תלונות. אני אוהב את סדר היום שלי, הדבר הכי חשוב לי בעבודה הוא לקבל פידבק חיובי מהלקוחות, כל עוד זה יימשך אני אשאר בתחום. זו אחת הסיבות לכך שאני לא מפרסם את עצמי, אלא מעדיף שהלקוחות יגיעו אליי מפה לאוזן. עוד לא קרה שנתקעתי בלי עבודות".

נגרים אחרים, הוא אומר, מקבלים לקוחות מאדריכלים. "האדריכלים מבהירים לך שאם לא תשלם להם 5%–10% מעלות העבודה אתה יכול לשכוח ממנה. העמלות האלו נמצאות בכל מקום בענף הבנייה, ובסופו של דבר מגולגלות אל הלקוח מבלי שהוא יודע שיש מישהו שמרוויח על גבו ושולח אותו לבעל מקצוע שהוא לא בהכרח הטוב ביותר עבורו. אני החלטתי שאני לא משתף פעולה עם התחום המכוער הזה. כיום אני עובד עם מספר מצומצם של אדריכלים שבוחרים בי בגלל איכות העבודה שלי ולא דורשים תשלום. אני יודע שיש לכך מחיר, אבל מבחינתי זה עניין עקרוני".

ההשקעה הגדולה ביותר של נגר, הוא אומר, היא כמובן בציוד. "נגרייה טובה וחדישה תעלה 3–4 מיליון שקל. עד היום לא הגעתי לזה, אני מתפתח עם השנים. הנגרייה שלנו נחשבת לבינונית, מלבדי ומלבד מעיינה אשתי עובדים איתנו עוד ארבעה אנשים. מכיוון שבנגרייה שלי אין מיכון הכי חדיש, אני עובד רק לפי הזמנה ולא בייצור סדרתי. קשה להגיד על נגרות שהיא עסק רווחי. גם כשאתה מרוויח הכל חוזר לעסק, תמיד צריך לרכוש ציוד ומכונות חדשות, וכל מכונה הכי פשוטה עולה מאות אלפי שקלים".

כמי שמייצר רהיטים בהזמנה מיוחדת, "קרה שלקוח לא אהב את הצבע שהוא בחר לספרייה אחרי הצביעה. יכולתי להגיד לו שזו בעיה שלו ולהשאיר אותו עם רהיט שהוא לא אוהב, אבל ישבתי איתו לחשוב מה עושים. במקרה הזה ייצרנו לו ספרייה חדשה והוא שילם רק על החומרים. אני ממזער את המקרים הללו לאפס באמצעות עבודה צמודה עם הלקוחות, הם מלווים כל שלב.

"אני עובד בכל הארץ, בעיקר בבתים צמודי קרקע, מרמת הגולן שם אני גר ועד לעבודות שביצעתי בעין יהב שבערבה. טסתי לשם כדי לקחת מידות, וכשנדרשתי לסדר ציר לארון עשיתי את זה בדרך לנסיעה משפחתית לאילת. מי שמביא אותי בחשבון לא משווה אותי לאיקאה. טוב שהם קיימים אבל אני לא מתחרה בהם".