טניסאי כל העולם, התאחדו!
טניסאים מקצוענים מה הם? ספורטאים שעובדים ללא הפסקה ומקבלים נתח קטן מההכנסות שהם מייצרים, או ספורטאים מפונקים שמקבלים יותר מכדורגלנים ועוד מעזים להתלונן על כך?
החצי השני של 2011 בעולם הטניס התאפיין בשיח ההולך והגובר סביב הרצון של שחקני הטניס שישמעו אותם, שידאגו להם, שייענו לצורכיהם. כן, 2011 היתה שנה כזו של הפיכות, איש השנה של מגזין "טיים" היה "המפגין האנונימי". אבל בניגוד לתנועות האזרחיות ששטפו את הרחובות סביב העולם בשנה שעברה, התנועה הזו - של שחקני הטניס - זכתה ללא מעט ביקורות. גם מהצד הצפוי של הממונים עליהם, אבל גם מצד התקשורת, מצד שחקני העבר ומשחקנים פעילים מסוימים. "הם מיליונרים שעוסקים במה שהם אוהבים", היתה הביקורת המרכזית.
שנת 2012 נפתחה אחרי חודש בלבד של פגרה והקולות לא שככו. הם גברו. כמעט כל טניסאי שהתראיין בימים שקדמו לפתיחתה של אליפות אוסטרליה הפתוחה ומאז שהחלו המשחקים, התייחס ללו"ז העמוס והצפוף שמכביד על הטניסאים, לשמועות על שביתת שחקנים מתקרבת, לרצון או לצורך שלהם להקים ארגון שחקנים שייצג אותם.
חובבי ספורט רבים נשארים בינתיים מחוץ לדיון, בעיקר כי הם לא בטוחים מי נגד מי. אז הנה המחשה למצב הטניסאים המקצוענים כיום.
טניסאי נוהג לבדו
פורמולה 1, סבב מירוצי המכוניות היוקרתי ביותר בעולם, הוא ספורט יחידני, כמו הטניס. נכון, הנהג זקוק למכונאים ולצוות טכני, אבל גם שחקן טניס חייב מאמנים, פיזיותרפיסטים, יריבי אימון וכדומה. בפועל, על המגרש/מסלול, המתחרים מתמודדים זה נגד זה ובמהות זהו לא ספורט קבוצתי.
את סבב תחרויות הפורמולה 1 מארגנת מינהלת שמחזיקה בזכויות הניהול. אם עיר מסוימת רוצה להצטרף לסבב, עליה להעמיד מתקן ראוי ותשתיות ולהוכיח יכולת לספק את כל הצרכים שהרמת אירוע שכזה דורשת. אחר כך הם צריכים לקבל את אישור המינהלת, לחתום מולה על חוזה שיבטיח את קיום המירוץ משך כמה שנים מראש, ולשלם כל שנה דמי אירוח.
עכשיו כל שנותר הוא שהנהגים יסתובבו סביב העולם ויתחרו זה בזה, בזמן שמארגני הטורניר מגלגלים סכומי עתק ומינהלת ה־F1 אכן נהנית מהכנסות עצומות. כדי להגיע לכל המירוצים, כדי להתאמן, לתחזק את הציוד שלהם ולהגיע מוכנים לכל תחרות על הנהגים להוציא כסף רב אבל מבנה הפורמולה 1 דואג לכך. בסבב חברות נכון להיום 12 קבוצות, כל אחת מהן מחתימה שני נהגי מירוץ ועוד כמה נהגי מבחן/אימון, ומשלמת להם משכורות יפות מאוד.
הקבוצות, שנהנות מהכנסות גבוהות מאוד מספונסרים וממענקים, מחזיקות צוותים ענקיים ולנהגים מובטחת כמובן משכורת בהתאם לחוזיהם, גם אם הם נפצעים ומובן שהם לא נושאים בהוצאות התפעול.
עולם הטניס דומה - רק בהבדל מהותי אחד: בטניס אין קבוצות. ה־ATP, כמו מינהלת ה־F1, גובה את תשלומי זכויות האירוח מהטורנירים השונים (סך של 239 טורנירים בשנה, טורנירי הגרנד סלאם מאורגנים בנפרד ולא מהווים חלק מה־ATP), ומשתמשת בכסף הזה בעיקר כדי להכשיר ולממן שופטים, לארגן את טורניר סיום השנה, ולהבטיח תשלומי פנסיה לשחקנים המקצוענים שעומדים בתנאים. היא גם מחזיקה בקופה בצד כמה מיליונים להתמודדות עם תביעות והוצאות שונות. הטורנירים עצמם נושאים בהוצאות הארגון ובתשלומי כספי הפרסים לשחקנים, ושומרים לעצמם את ההכנסות. חלקם, בייחוד הטורנירים הגדולים, מרווחים כסף רב, אבל בעיקרון רובם מרוצים משנה מאוזנת. הרי הרווח שעולה להם מאירוח טורניר ATP - שיפור התדמית, הגברת תיירות, חשיפה בינלאומית, השתייכות לארגון יוקרתי — גדול מהשורה התחתונה בטבלת ההכנסות.
נובאק ג'וקוביץ'. הרוויח כ-5 מיליון דולר יותר משחקן ממוצע בברצלונה אבל יש רק 25 מיליונרים בטניס צילום: אי פי אי
רק 25 מיליונרים
המשמעות עבור השחקנים היא הרסנית: ראשית, הם אלה שנושאים בכל ההוצאות. מארגני הטורנירים דואגים להם אך ורק ללינה ולאש"ל בזמן המשחקים, ומחזיקים רופא לטורניר. כל היתר נופל על השחקנים — טיסות, שינוע ואחזקת הציוד, משכורות למאמנים, פיזיותרפיסטים, יריבי אימון, שימוש במתקנים. כל דבר שאפשר לחשוב עליו. חלקם זוכים מההתאחדויות הלאומיות שלהם לכמה גרושים או לעזרה בשימוש במתקנים והעמדת יריבי אימון. בני המזל מצליחים לגייס לעצמם ספונסר או שניים שיעזור להשלים הכנסה. היתר פשוט שורפים המון כסף, שלרוב לא חוזר.
המשמעות ההרסנית השנייה היא, ובכן, שאין לשחקנים משכורות. כל ההכנסה שלהם, להוציא מה שהם מצליחים לגרד מספונסרים, תלויה לחלוטין בהופעות שלהם על המגרש, שם הם מתחרים בשביל כספי פרסים, טורניר אחרי טורניר, 11 חודשים בשנה. ואם זה לא מספיק, הרי שחברותםב־ATP מחייבת אותם, בתנאי שהם בריאים, להשתתף ב־18 טורנירים בשנה, ואם לא הרי שיינקטו נגדם סנקציות בנוגע לנקודות הדירוג ולזכויות הפנסיה שלהם.
המספרים העצובים מספרים את הסיפור. ההוצאה השנתית הממוצעת של שחקן המדורג בין כמה מאות המקומות הראשונים בעולם עומדת על כ־140 אלף דולר. ב־2011, שנה שוברת שיאים מבחינת הכנסות הטורנירים, רק 164 שחקני טניס הכניסו מפרסים יותר מהסכום הזה. כך שכשמישהו מבטל את תלונות הטניסאים בכך שהם "מיליונרים", שיחשוב שוב. יותר מ־1,000 שחקני טניס פעילים חברים ב־ATP, רק 25 מהם הכניסו מפרסים יותר ממיליון דולר.
בוללי בוכה בלילה
סימונה בוללי, שסיים את השנה במקום ה־100 ברשימת ההכנסות מפרסים, צבר רק 299 אלף דולר. כלומר, אם הוציא בוללי האיטלקי את אותם 140 אלף הדולרים הממוצעים, הכנסתו מטניס הסתכמה ב־160 אלף דולר. וזה עבור אדם שכנראה מתאמן מגיל 5 או 6 במקצוע הזה, מקדיש לו 11 חודשים מייגעים בשנה, ונמנה עם הטובים בעולם במקצועו (כיום מדורג 134). ממש לא סכום שיאפשר לו לכלכל את עצמו גם אחרי שהקריירה הקצרה תיגמר מתישהו באמצע העשור הרביעי לחייו. תשאלו את עצמכם האם המהנדס, הרופא, המנהל, הכלכלן או השף ה־134 הכי טובים בעולם לא מרוויחים סכומים גבוהים בהרבה, במקצוע שוחק פחות, שהקריירה בו נמשכת עשרות שנים.
נכון, המצב יכול להיות גרוע יותר. למה להסתכל אל המיליארדים מפורמולה 1? תראו מה קורה באגרוף. אם באמת כל ההחלטות היו נתונות בידי בעלי האינטרסים הכלכליים (מארגני הטורנירים), עולם הטניס היה חי מקרב ענק אחד בין רוג'ר פדרר לרפאל נדאל על תואר אלוף העולם, לבין הקרב הבא על התואר בין המנצח לבין נובאק ג'וקוביץ'. יתר השחקנים היו מתחרים בעיקר במשחקי ראווה או על תארים נחשבים פחות, ואפשרויות ההכנסה שלהם היו מצטמצמות בהרבה, בעוד שהטובים יותר היו מתעשרים עוד יותר.
אבל הדרישות של שחקני הטניס לא גבוהות או מופרכות כדי שתאחלו להם לחיות כמו מתאגרפים. הם רוצים שיקלו עליהם בעניין העומס הפיזי (כי כשהם פצועים, אף אחד לא משלם להם), שיכסו להם חלק גדול יותר מההוצאות (לפחות של 18 הטורנירים שהם מחויבים להגיע אליהם), ולקבל נתח גדול יותר מההכנסות. אחרי הכל, שווי סך הפרסים הממוצע, בטורניר ממוצע, נע בין 10% ל־15% מסך הכנסות הטורניר. בעוד שבענפי ספורט אחרים (הפרמיירליג האנגלית, ספורט מקצועני בארה"ב) משכורות הספורטאים מהוות כמחצית מסך ההכנסות, ברור למה שחקני הטניס מרגישים מקופחים. טורנירים בגרנד סלאם מסיימים בכל שנה ברווחים של עשרות מיליוני דולרים. כך שקרוב היום שבו הם יודיעו על שביתה. אל תחשבו על פדרר, נדאל וג'וקוביץ', כמותם יש בודדים אם בכלל. תחשבו על בוללי. יש מאות כמוהו. הוא המפגין האנונימי.
