ביקורת המערכת: ספרים חדשים בעברית

"איכה" / משה שרון

קהל יעד: חובבי ספרי מסעות, צעירים וצעירים ברוחם, מבולבלים ומחפשי תשובה.

רומן ביכורים של משה שרון, מרצה, מאמן אישי ומורה לקבלה. הספר מגולל את סיפורו של אריאל, צעיר ישראלי שיוצא לחפש תשובות בהודו, ובכך מצטרף לשורה ארוכה של רומנים ישראליים מז'אנר סיפורי המסע, שמתרחשים ביעד המועדף על ישראלים מבולבלים - הודו. הפעם המסע שעובר הגיבור הוא רוחני יותר מפיזי. אריאל (32) מגיע לדראמסלה אחרי ש"ברח" שלושה שבועות לפני חתונתו עם עלמה, בת זוגו מימי בית הספר.

כמו צעירים רבים שמגיעים למקום, גם הוא מחפש את דרכו בלי לדעת לאן פניו מועדות ומה הוא מתכנן למצוא. הוא נפגש עם גורואים מקומיים ונשים זרות, שמוציאים ממנו דברים שהדחיק בחייו לצדה של עלמה. אל שיאו של המסע הפנימי אריאל מגיע כשהוא פוגש בנעה, צעירה דתייה המתנדבת בבית חב"ד במקום, וביניהם מתפתחים יחסים שבמקום לספק לו תשובות מערערים אותו עוד יותר, עד לסיום שנשאר פתוח. העלילה מסופרת מנקודות המבט של הדמויות השונות, וכך הקורא נמצא תמיד צעד אחד קדימה, מודע לדברים שאריאל עדיין לא יודע בעצמו. עם זאת, המספרים השונים יוצרים לא פעם תחושת בלבול, והמקטעים שבהם בנוי הספר מוציאים לעתים מהרצף העלילתי, בעיקר בקטעים שבהם הם פורסים פילוסופיות רוחניות או יהודיות. העלילה עצמה מעניינת ועושה חשק להמשיך לקרוא, אך יש תחושה כי במקומות שבהם היא צריכה להזדרז היא דווקא מתעכבת.

במקומות אחרים יש חוסר בפרטים ובהתעמקות באירועים, בעיקר בחלקו האחרון של הספר שמרגיש מפוספס ומשאיר את הקורא עם הרבה סימני שאלה.

ציטוט למזכרת: "הם צועדים בשתיקה, בתים יחידים סביבם, מוארים למחצה, כל אחד מהם מקבל שמינית הר ומאה אחוז נוף להימלאיה, זרדי עץ מתפצחים תחת רגליהם. אני מסוכסכת עם עצמי. היא מפרה את אוושת הנעליים הצועדות. מה, מישהו שבר לך את הלב? לא, היא עונה, קשה לי בבית חב"ד. משהו חדש? אין חדש תחת השמש שמחזירה בתשובה, היא מחייכת עכשיו".

שורה תחתונה: הקריאה מהנה אך בתומה יש תחושה מאכזבת של חוסר מיצוי (הוצאת רימונים, 276 עמ').

רעות ברנע

"הזקן השתגע" / אביבית משמרי

קהל יעד: חובבי המשחק What If.

ערב אחד, קצת לפני חג פורים, הפוליטיקאי הזקן משתגע ונושא נאום שמוציא את האזרחים החילונים לרחובות, כדי להילחם במדינה הדתית שנכפתה עליהם. בכאוס שנוצר כולם מרביצים, משליכים בקבוקי תבערה, בוזזים חנויות, לוקחים שבויים, מתחמשים.

שורה תחתונה: מומלץ, אם יש לכם אלוהים ואם אין (חרגול/מודן, 190 עמ').

קרן צוריאל־הררי

"גן נעמי" / ישי שריד

קהל יעד: כל מי שבילה לפחות שנה בארגז החול של גן הילדים אבל מזמן שכח איך קראו לאשה שעבדה שם.

לגננת נעמי אין אשליות. אחרי יותר מ־25 שנה במקצוע, היא כבר יודעת שבסוף השנה הילדים שהחליפה להם וקראה להם אינספור סיפורים ייעלמו כלא היו. גם מההורים, היא מבינה, אין לצפות להכרת תודה. הם רק רוצים להשאיר את החבילה בבוקר ולאסוף אותה באותו מצב אחרי העבודה. למרות זאת, ילדי הגן ממלאים את כל עולמה של נעמי, ובדבקות וסבלנות היא ממשיכה ליישם שנה אחרי שנה את שיטת החינוך שמקורה ברג'ו אמיליה שבאיטליה. חייה משתנים כשיזם נדל"ן אגרסיבי מאיים להרוס את הגן לטובת בניין דירות יוקרתי.

ספרו השלישי של ישי שריד הוא יצירה מלאת פרטים ורגש המשלבת בין סיפור עמוק על התמודדות עם קשיים ובדידות לרומן הרפתקאות קולח. שריד בורא בכישרון רב את עולמה הפנימי של המספרת נעמי, את שגרת היומיום בגן שלה ואת המציאות הישראלית. מומלץ בחום גם לנדל"ניסטים חסרי מוסר.

ציטוט למזכרת: ‏"רשמתי את הדברים הנהדרים שהילדים אמרו על העולם כדי שההורים יוכלו לקרוא. ככה עושים ברג'ו, כותבים פרוטוקול של המפגשים עם הילדים, לתת להם ערך, ליצור המשכיות, לאפשר להורים להיות שותפים. אמנם אלה שכאן באים וחוטפים את הילדים בשעה רבע לארבע, לאף אחד אין זמן לשום דבר, אבל צריך להמשיך ולנסות".

שורה תחתונה: כתיבה מיומנת שמצליחה לרגש ולעניין כמעט לאורך כל הדרך (עם עובד, 260 עמ').

אופיר דור

"דויד ובת דודו" / אריאלה בהלול־דימנד

קהל היעד: חובבי רומנים מגיל 25.

דויד מגיע לארץ פעם בשנה לבקר את סבתו. כשהוא פוגש באחד הביקורים את ליה, בת דודו, הוא יוצא דרכה למסע אל עבר סוד אפל שעובר במשפחתו מדור לדור. העבר של דויד מתערבב בהווה והמסתורין משתלט כשסוד המשפחה נחשף.

הספר פונה למי שאוהבים להבין ולא להבין את הסיפור, כלומר קוראים שמעדיפים טקסט פתוח לכמה פרשנויות. ב־100 העמודים הראשונים חשתי שהסיפור קצת מתאמץ למשוך את הקורא בדיאלוגים מעט לא מובנים ומוזרים של הגיבור עם עצמו ועם סובביו. אבל אחרי מחסום 100 העמודים מתחילים להימשך לסיפור, הסוד מתחיל להיחשף, ורוצים לקרוא עוד ולהבין. גם אז, הסיפור שזור בכה הרבה תעתועי דמיון והזיות עד שאפילו בסופו לא בטוחים שמבינים. זהו סיפור שלוקח את הקורא, עם הדמויות שבו, לעולם תעתוע ומסתורין, למסע בנבכי נפשו המורכבת של הגיבור.

ציטוט למזכרת: "'מי את? עכשיו תורך, מי את?' תפס בחוזקה בפניה. 'דויד! את דויד. תצעקי, דויד! תשחקי איתי. יש לך משחק מיוחד בשבילי? כמה שחקנים? אני רוצה לנצח. את תתני לי לנצח. קר לי. תכסי אותי. איפה הגוף שלך? בואי אלי. אני אהיה חייל טוב. איפה הלוח? כאן. שמיכת הפרווה. הכנת אותה במיוחד בשבילי. ידעת שאבוא.'"

שורה תחתונה: ככל שמתקדמים בקריאה, כך רוצים יותר להגיע עם הגיבור לסגירת המעגל (עתון 77, 221 עמ').

הילה עמרני

"סין" / רחל חלפי

קהל היעד: חובבי שירה בכלל ושירת חלפי בפרט וחובבי הגות בודהיסטית.

על כריכת הספר כתוב "סין". האותיות משורטטות ללא מאמץ ובדיוק רב כל כך עד שנדמה שאת הצליל שהן יוצרות יחד אני שומע בפעם הראשונה והוא זר לי. עכשיו הוא לא שם של ארץ, עכשיו הוא מה שהוא. ככות (Suchness) בודהיסטית עוטפת את אסופת השירים של רחל חלפי. היא מתהדהדת בעיצוב הכריכה (תצלום שצילמה חלפי עצמה), בשירי ה"בערך הייקו" שמפוזרים בה, וב"שיר ביניים", שמוקדש ל"בין/ בלתי קיים ובכל זאת/ הקיום הממשי הוא רק/ שלך". זו אסופת שירים מינורית, מפוכחת ובה בעת רבת דמיון, וכמו תמיד אצל חלפי, רגישה בצורה בלתי רגילה.

אין בה אמת חותכת, אין בה אסתטיקה מרהיבה, אין בה הבנה. יש בה אין ואין ואין, שנמצאים שם מפני שהם בעצם כל מה שיש. אין שהציץ לרגעים גם בספריה הקודמים, והתפרס לו הפעם על דפי ספר שלם, כפי שחלפי מודה בפה מלא (או אולי ריק): "אני זאת עם הבלי. כבר תראה/ כשאכנס בפתח...".

שורה תחתונה: לקרוא לאט ובין לבין (ספריית פועלים/הקיבוץ המאוחד, 191 עמ').

רן אברמסון

"תקלה ברגשות" / איילת ליפשיץ־פחיס

קהל היעד: כל מי שאוהב דמויות קשות, אמיתיות ומזמינות חיבוק. בייחוד אלו שמתעקשים, כמוני, לאהוב את ירושלים חרף שלל קשייה.

ספר הביכורים של ליפשיץ־פחיס מספק צוהר נדיר לעולמן הפנימי של חמש דמויות שונות לחלוטין. חוט השני היחיד שמחבר ביניהן הוא תאוות אמבולנס: הן עובדות יחד כצוות חירום בימיה הקשים של ירושלים למודת הפיגועים.

הספר כתוב בגוף ראשון, בקיטועים מהירים ומוצלחים בין חמש הדמויות המובחנות. רק לאחר כ־100 עמודים אפשר סוף סוף גם להיקשר אל הצוות הרפואי שסובל משלל בעיות נפשיות, ולרצות לתת לכל אחד מהם חיבוק חם. מוסיפה לכך טראומה טיפולית שהולכת ומתבהרת לאורך הקריאה: כולם גוררים שריטות - פיזיות ונפשיות - מטיפול מסויט באב שמת במהלך האירוע, ובנו תקף את החמישה וכלא אותם במרתף.

מלבד ההצצה להליך קבלת ההחלטות הכמוס והמרתק של הדמויות, ליפשיץ מספקת תמונת מצב אותנטית לעולם החירום - מעין גרסה לא מתייפייפת של "ER". לעתים החוויות של הצוות בסמטאות ירושלים אף מתעלות על הניסיון לפענח את מניעי הגיבורים בניסיונם להיות מאושרים בחלקם.

הסופרת הצעירה מצליחה להזריק לדמויות שפת רחוב יומיומית שזורמת היטב ונעדרת מלאכותיות. עם זאת, היא נופלת פה ושם למלכודת בנאליות: ראיד, נהג האמבולנס, הוא מהערבים השבלונים בספרות הישראלית - כנוע ומסתכל בהערצה על חבריו הישראלים. כך גם נדוש ולעוס המתח הרומנטי שנבנה בצעדי צב בין שניים מהפרמדיקים (אף שהרגע שבו הוא סוף סוף מתפרץ מצוין).

שנת הבלהות שבה מתרחש הספר מצמררת ומזכירה כיצד המציאות הישראלית יכולה בבת אחת להשתנות לתופת של פיגועים, ובד בבד שגם בימי תופת, השגרה חוגגת. צחנת הבשר החרוך לאחר הפיצוצים, למשל, מתערבבת לאורך הספר בניחוחות הבישול מעורר התיאבון שהגיבורים מרבים לעסוק בו.

ציטוט למזכרת: "לירושלים הזאת התמכרתי - לה, ולאמבולנסים שמאפשרים לי להתפלש באיבריה הפנימיים".

שורה תחתונה: מלבד כמה אלמנטים לעוסים, כתוב היטב ומצליח לשגר את הקורא היישר לתוך אמבולנס ירושלמי גדוש בחוויות וטעון רגשות (ספרית מעריב, 324 עמ').

תומר אביטל

"אפשרות של אלימות" / דרור משעני

קהל היעד: חובבי ספרי בלשים

חוקר הספרות דרור משעני, שעיצב את דמותו של פקד אברהם אברהם בספרו הקודם, "תיק נעדר", לוקח את הקוראים לחקירה נוספת של הבלש שלו. גם הפעם מדובר בפשע שבוצע בתוך משפחה לא מתפקדת, וגם הפעם הסיפור מתואר לסירוגין מנקודת מבטו של הבלש ומזו של אחד המעורבים. חפץ חשוד שהונח בסמוך לגן ילדים מוביל לחקירת ההורים ובהם אב מבוגר שטוען שהגננת היכתה את בנו הצעיר. הגננת מכחישה קשר לאירוע, ואחר כך מותקפת באכזריות בחוף הים על ידי אלמוני. אברהם מנסה לברר אם הנחת החפץ נועדה לאיים על הגננת ומגלה שמתחת לסיפור הגלוי יש פרשה אחרת לגמרי שדורשת פענוח.

ספרו הקודם של משעני התקבל בהתלהבות על ידי הקוראים והמבקרים, בעיקר משום שמדף ספרי הבלשים העברי עודנו מצומצם ביותר. משעני לקח את הפורמט הוותיק והפעיל אותו ביעילות, ברוח המפקח מגרה של ז'ורז' סימנון, שמשעני לא היסס להזכיר כהשראה לדמותו של פקד אברהם.

למרבה הצער, הספר השני בסדרה חושף את צד התפר של בניית העלילה. פקד אברהם של "אפשרות של אלימות" מאבד מהנפח שקיבל ב"תיק נעדר". משעני יודע היטב איך להוביל את התעלומה לפתרון. מי שסובלות הן הדמויות, שאינן זוכות להפוך בדמיונו של הקורא לאנשים ממש. כשאחד החשודים מקבל את השם חיים שרה, כששמו הכפול של הבלש הוא אברהם, נוצרת תחושה מאולצת ומגושמת שמתגברת בשל ההקבלות שהסופר מתעקש לדחוף גם לביוגרפיה של החוקר וגם לזו של החשוד. ההתכתבות הזאת מאפילה על חוויית הקריאה ואפילו מקלקלת את הזיכרון של קריאת הספר הקודם.

ציטוט למזכרת: "חדר הישיבות בקומה השנייה היה ריק כשנכנס אליו אברהם, כמה דקות לפני הזמן שנקבע. הוא מזג לכוס קלקר מים רותחים מן המחם, הכין לעצמו קפה שחור ותפס את מקומו הקבוע, שמאחוריו החלון המשקיף אל הניידות החונות במגרש החניה".

שורה תחתונה: פחות מוצלח מ"תיק נעדר" (כתר, 259 עמ').

עמי ברנד

"מניפת הצבעים של המוות" / כרמל בן נפתלי

קהל היעד: בעיקר בני נוער

הספר מחולק לארבעה סיפורים שונים, כולם מסופרים מנקודת מבטן של ארבע נערות בנות 14 בקירוב המתמודדות עם המוות. פעם זה מוות של חברה ללימודים, פעם של סבא, פעם אחרת של אדם זר, ובסיפור האחרון אחים המתמודדים עם מות הוריהם. הנערות המתוארות בסיפורים דומות זו לזו: חכמות מכפי גילן, עצובות, מורכבות ומאוד תמימות (אף שהן חושבות שהן לא). הסופרת בעצמה כיום בת 17 וחצי. כנראה בשל העובדה שגיל 14 עבר עליה ממש לא מזמן, היא מצליחה לתאר באופן אותנטי חוויות של גיל הנעורים כמו קנאה, ניכור חברתי, התנסויות ראשונות עם סמים ועם המין השני, כעס על ההורים וכל מה שהופך את הגיל הזה למורכב, יפה ועוצמתי.

עם זאת, וגם בשל העובדה שהסופרת עצמה מאוד צעירה, קוראים בוגרים יוכלו לסמפט את הספר, אבל גם יזהו את חולשתו המתבטאת בחוסר פרספקטיבה, או, אם תרצו, ניסיון חיים. הספר מחזיר אותנו לתקופה שבה הרגשות והאירועים שחווינו היו גדולים מאוד וצבועים בשחור ולבן. מה שחסר הוא הידיעה שהחיים דינמיים, מה שהיה גדול הופך קטן ולהפך וגוונים נוספים נכנסים לחיינו העתידיים.

ציטוט למזכרת: "גם ככה היא חשדה שכל המחמאות מהוריה לא אמיתיות, גם ככה כשהיא מסתכלת במראה היא לא אוהבת את מה שהיא רואה, והנה, עכשיו מאיה הוכיחה לה שלא רק היא רואה את זה. כולם רואים".

שורה תחתונה: מהנה ומרגש לקוראים בני 18 ומטה. לאחרים מרגיש מעט בוסרי (אחוזת בית, 184 עמ').

הדר קנה