לכלכתם

הסניקרס החדשות שהשיקה אדידס בחודש שעבר הן פרי שיתוף פעולה של החברה עם המעצב קאזוקי קוראיישי והאמן הקונספטואלי רייאן גאנדר. הייתם מצפים שאיחוד כוחות שכזה יוליד לכל הפחות נעליים מרחפות, אלא שהבשורה כאן היא בסך הכל נעליים מלוכלכות. מדובר בדגם קלאסי של אדידס בצבע לבן כשעל בסיסו וצדדיו הדפסה שיוצרת אפקט של "אופס, דרכתי בבוץ". אז נכון שכשקייט מוס מתבוססת בו בפסטיבל המוזיקה של גלוסטנברי, בוץ נראה קולי וסקסי. אבל כשהוא מזויף? ובעבור 130 ליש"ט?

סניקרס אדידס החדשות. 130 ליש"ט לבוץ מזויף

ביוני האחרון העלה האתר "ג'זבל" את טרנד הנעליים ה"כאילו־משומשות" על המוקד בשל הפער בין המראה הבלוי לתמחור המופרז. הובאו שם לא מעט דוגמאות לדגמים מרופטים לחלוטין, שהזול בהם עולה 255 דולר והיקר מגיע עד 1,250 דולר. "ברוכים הבאים לשוק נעלי היוקרה החדש", הם הכריזו.

ריטה אורה בג'ינס קרוע במיוחד. מהנציגים הבולטים של הז'אנר צילום: אימג'בנק, Gettyimages

קסמן של הנעליים האלה טמון ברצונם של אנשים עשירים להשיג מראה פחות "לבוש" ויותר קז'ואל מקז'ואל, נטען בכתבה, "אבל הם פשוט עשירים מכדי להתלכלך באמת או מכדי לצעוד עד כדי שישחקו זוג נעליים". ג'ון מוי מהאתר Four Pins, מנגד, התנגח בטענות האלה כשכתב "היי ג'זבל, אנחנו מדברים כאן על אופנה, לעזאזל. גם לשקיות זבל יש כיום גרסאות ב־600 דולר. איך זה שאתם מופתעים ממשהו ב־2014?", וחתם במשפט: "כשג'סטין ביבר יוצא לגמלאות בגיל 19 זה נתעב, אבל סניקרס ב־700 דולר? זו פשוט תורת הכלכלה".

אליסה ווינגאן מהאתר Fashionista רצתה גם היא למחות נגד אחד הנציגים הפופולריים של הז'אנר - ג'ינס הקרעים. הטרנד בקיץ הנוכחי הוא קרעים עצומים, כשמקדימה הירכיים חשופות לחלוטין, ונדמה שמדובר במכנסיים קצרים וחותלות.

ווינגאן החליטה שהביקורת תהיה ראויה רק אם תנסה את המכנסיים על בשרה; להשחיל את הרגליים פנימה היה משימת ניווט קשה, החוטים הפרומים חתכו את עורה, ולהתיישב ברכבת התחתית, בהתחשב בגודל הקרעים והיעדר שכבת הגנה, היה טעות גדולה. "שום דבר חיובי לדווח עליו", היא סיכמה את החוויה.

ג'סי ג'יי בג'ינס קרוע צילום: אימג'בנק, Gettyimages

נייר שיוף ופצירה

סקירה מהירה של היסטוריית האופנה הבלויה־במכוון מצביעה על כך שמדובר בטרנד בעל היסטוריה מפותחת. אחד מפריטי האופנה שחוזר ועולה בדיונים על הנושא הוא נעלי הוויג'ונז (Weejuns) - מוקסינים לגברים שמייצרת חברת G.H.Bass מאז 1934 ושצברו פופולריות עצומה באמריקה באמצע המאה שעברה. בשנות השישים התפתח בקרב נערי הקולג' האמריקאים טרנד של "יישון" הנעליים המאוד עמידות האלה (בלוגר אחד העיד כי ברשותו זוג מסוף שנות השישים שהוא נועל עד היום) על ידי שימוש בנייר שיוף, פצירות, פרימת התפרים ועוד, כדי להגיע למידת התפוררות כזו שתצריך עיטוף בנייר דבק לבן, שהיה כשלעצמו חלק מה"לוק".

צ'רלס מק'גארת כתב על כך בטור שלו ב"ניו יורק טיימס" ב־1998: "כשהייתי בקולג' היה בחור שנודע בכך שעטף את הוויג'ונז החדשות שלו בנייר דבק כדי שייראו כאילו הסוליות כבר מתנפנפות מרוב שימוש. הוא גם לקח את חולצות הברוקס בראדרז החדשות שלו ובעמל רב שחק את חפתי השרוולים בנייר שיוף. זה היה באוניברסיטת ייל בסוף שנות השישים, בזמן נשימות אפו האחרונות של אתוס האריסטוקרטיה, ובזמן שהסטטוס האולטימטיבי, הדרג החברתי הגבוה מכל, היה שייך לאלו שלכאורה לא התייחסו לענייני סטטוס ודרג".

מק'גארת מייחס כאן את אופנת ה"שחיקה במכוון" לתרבות הוואספית, האליטה העשירה באותן שנים של האנגלו־סקסים הפרוטסטנטים של ארה"ב, שהתנערה מסגנון וולגרי והתייחסה ביראת כבוד ל"ישן", כמו בתים ישנים, רהיטים ישנים, ובעיקר - כסף ישן.

מהדורה מוגבלת ומלוכלכת של קונברס. 310 דולר

עדות מזויפת לחיים

אבל אם בעבר האופנה הבלויה היתה בסגנון "עשה זאת בעצמך" - הוויג'ונז של שנות השישים, סיכות הביטחון של הפאנק בשנות השבעים, הג'ינס הקרוע עם כתמי החומצה של שנות השמונים או חולצות הפלאנל המרוטות של הגראנז' בשנות התשעים - כיום מדובר ב"צריכה של שחיקה".

כמו כל דבר בעידן האינסטנט, אין זמן לחוות תהליכים, וכמו כל דבר בעידן הדיגיטלי - כולם מיחצנים את חייהם ה"מעניינים". לכן מותגי האופנה "מאיצים" עבורם תהליכים, מוכרים פריטים עם עדות מזויפת על סגנון חיים, שנוצרו בפס ייצור אבל ישכנעו את העולם (ואולי גם את עצמנו) שחיינו באמת פרועים ומלהיבים.