דברים שעשיתי בחופש

אין ראויה מגבינסון למחווה הסמלית הזאת. מי שהחלה את דרכה כבר בגיל 11 כבלוגרית אופנה היא היום "אורקל של עולם הבנות", כפי שהגדיר "הניו יורק טיימס", וקובעת טעם שמצליחה לגדול עם הקהל שלה: אל קהל התיכוניסטיות, שממשיך לראות בה סמכות עליונה, הצטרפו גם תלמידות קולג' מבינות עניין. גם הטעם שלה התחדד והתעדן עם הזמן: הסגנון האקסצנטרי־אוונגרדי בהשראת אלילת נעוריה ריי קוואקובו (מקום דה גרסון) התחלף בסגנון נקי יותר, השיער שהחליף צבעים תדיר חזר לבלונד הטבעי, והעיניים הירוקות הגדולות אינן מסתתרות עוד מאחורי משקפיים גדולים ועבים.

גבינסון (Tavi Gevinson) גדלה במשפחה יהודית בפרברי שיקגו. אביה, מורה בדימוס, הפך למנהלה האישי, ואמה היא מעצבת טקסטיל. בבלוג האופנה שלה היא התגלתה כיצירתית, עדכנית, אינטליגנטית ושופעת תובנות מבריקות. עולם האופנה המוקסם אימץ אותה בחום: בגיל 13 היא כבר ישבה בשורה הראשונה בתצוגות הוט קוטור בפריז ובניו יורק, ונפגשה עם מעצבי־על כמו קוואקובו ולגרפלד.

הגישה האינטליגנטית שלה הלכה והתחדדה ככל שגבינסון הרחיבה את תחומי העניין שלה ופיתחה ביקורת עצמית מרשימה. ב־2011 היא שדרגה את הבלוג לכדי מגזין מקוון בעריכתה (rookiemag.com) שנעזר בצוות כותבות צעירות ושנונות, כל אחת מחדרה בבית אבאמא. לצד ביקורות אופנה, אלו מהגגות על נושאי גיל קלאסיים, מקראשים והתאהבויות ועד מוזיקה וסרטים, ומנפקות מדריכים כמו "איך להעלים עקבות של בכי בחמש דקות". "אני רוצה שנערות יידעו שהן לא זקוקות לאישור מאיש כדי לעשות משהו", אמרה גבינסון בראיון באחרונה. "הן יכולות לעשות מה שהן רוצות, פשוט צריך להתחיל". בהרצאה שנשאה לפני שנתיים ב־TED אפשר היה ללמוד על האופן שבו היא תופסת את עצמה ואת יצירתה. "המטרה של המגזין היא לא לתת תשובות ברורות לכל דבר, לא להגיד שאנחנו מודל לחיקוי, כי אני לא, אלא לתת השראה לנערות לשאול שאלות, לחפש את התשובות שלהן, לקבל את המגרעות שלהן ולשפר את ההערכה העצמית שלהן".

גבינסון מודל 2014. "אורקל של הבנות" צילום: Jeff Vespa/WireImage

גבינסון, המגדירה עצמה כחנונית של תרבות הפופ, ממשיכה לדהור קדימה. בימים אלה היא מגשימה חלום ישן, ועוד לפני שסיימה ביולי את לימודי התיכון פנתה לפרויקט הבא שלה: היא ארזה את חפציה והצטרפה כשחקנית למחזה "אלו הם נעורינו" בתיאטרון סטפן וולף בשיקגו. באוגוסט עברה לניו יורק, שם עלה המחזה בברודוויי. את לימודי הקולג' דחתה לעת עתה בשנה.

באחד הדיאלוגים במחזה הדמות שגבינסון מגלמת נושאת מונולוג על זיכרונות, על כך שילדים עלולים לשכוח את רגשותיהם העזים כלפי מוזיקה, צבעים, תמונות, שירים וזה כלפי זה. לגבינסון, שמתעדת הכל מגיל צעיר, זה כנראה לא יקרה. אם בזכות הרשימות שהיא מכינה לעצמה, כמו רשימת "הסחות דעת" (לראות סרט שלא ראית, להאזין למוזיקה חדשה, לקרוא ספר, לכתוב ביומן וכו'), רשימת ה"פשוט להיות" שלה (דיוויד בואי, פאטי סמית) - ואם בזכות הצילומים העצמיים שלה, המנציחים נערה אוונגרדית שהפכה לצעירה יפה בעלת תפיסת עולם ייחודית ותאווה לחיים.