מסעדת לומינה: חצי ככה, חצי ככה

המסעדה הבשרית החדשה של השף מאיר אדוני במלון קרלטון בתל אביב, מזגזגת בין מנות טובות למנות שהן ממש נפילה - ולא בגלל מגבלות הכשרות

גלי וולוצקי 09:0213.10.14

תגיות:

לומינה, המסעדה הבשרית החדשה של מאיר אדוני במלון קרלטון בתל אביב, הצטרפה לפני כחצי שנה לאחותה החלבית הממוקמת על גג המלון. גם לומינה כשרה, כמובן, אך אף שבז'אנר החלבי־דגים כמעט לא צפויות מהמורות בדרך, מסעדה בשרית כשרה היא כבר אתגר גדול יותר.

אדוני, אחד השפים המוכשרים והנחשבים בארץ, ובצדק, לא נרתע מהאתגר ובנה כאן תפריט שלא נכנע לבנאליות, אלא מנסה להקיף את המטבח היהודי מכמה זוויות. יש כאן וריאציות של מנות יהודיות קלאסיות, כמו כבד קצוץ וגפילטע פיש, אבל גם קרואסון מוח (סוג של סנדביץ' טוניסאי המוגש בהצלחה רבה במסעדת המזללה שלו) ומנות מרחבי העולם, כמו עוף מלזי וטרטר מזרח־תיכוני. האקלקטיות הזאת, שבתפריטים אחרים לעתים נראית חשודה, דווקא מפתה כאן, שכן הגרסאות שרוקח אדוני מספקות בדרך כלל עניין והנאה.

חינני אך לא טעים

בשעת צהריים המסעדה המוארת נעימה ושקטה, ואנחנו זכינו בשולחן שהמלצר הגדיר כמבוקש ביותר בזכות שני כיווני אוויר לים ונוף מרהיב. גם השירות כאן מעולה, צמוד אבל שקט, אלגנטי אבל לא מתנשא או רשמי. האוכל היה, למעשה, החלק היחיד בחוויה שמעד מדי פעם.

התפריט העסקי בלומינה כולל במחיר העיקרית מנה ראשונה מתוך מבחר נאה וגם את לחמי המחמצת של אדוני, המוגשים עם האיולי המוכר שלו.

אמנם גספצ'ו העגבניות הוגש בחינניות בשני כלים נפרדים - קערה ובה סלט של קינואה שחורה, נקטרינה צלויה וקבב לוקוס ולצדה כוס עם המרק עצמו, שאותו התבקשנו לשפוך לקערת המרכיבים - אך הגימיק החטיא את המטרה המקורית, שהיתה כפי הנראה ליצור משחק של טעמים, מרקמים וטמפרטורות. התוצאה בפועל הניבה מנה שאף לא אחד ממרכיביה הצטיין והשילוב ביניהם קרס. הקבב היה קשה וקר, המרק מרוכז מדי ולא מאוזן והקינואה בעיקר הפריעה לקטיפתיות המרק.

פנאי קרפ הונגרי במילוי שפונדרה ותפוחי עץ צילום: אוראל כהן

ראשונה נוספת, קרפ הונגרי במילוי שפונדרה ותפוחי עץ עם שזיפים מעושנים ופטריות בציר עגל, היתה טובה מאוד, למעט מתיקות יתר של הרוטב. היא היתה עשירה ומעניינת, ונראתה בדיוק כפי שצריכה להיראות גרסה של מנה ביתית במסעדה עילית.

"אולי זו האריסה?"

גם בעיקריות נמשך הרושם החצוי. המנה שערגנו אליה, קרואסון מוח (94 שקל), אכזבה מאוד. דווקא את מהמורת המרגרינה במקום החמאה צלחו כאן יופי, והתחליף כמעט לא פגע במרקם הפריך של המאפה, אבל המילוי - מעין שכלול של סנדביץ' טוניסאי - היה עשוי רע במלוא מובן המילה: המוח טוגן יתר על המידה, תפוחי האדמה היו קשים ומעל הכל נמרח ממרח שרוף ושחור ("אולי זו האריסה?" ניחשה המלצרית), שהרס כל סיכוי ליהנות ממנה.

מנגד, פסטת חלמונים (81 שקל), רצועות רחבות ושטוחות של פסטה טובה וגמישה שהוגשו עם שעועית ירוקה, אפונה, פטריות, שקדים קלופים וחזה אווז, היתה טובה. ביצה עלומה בציפוי טמפורה, שנחצתה רגע לפני הביס, הוסיפה למנה עניין וטעם.

סיימנו את הארוחה על המרפסת בקרפ סוזט (39 שקל) בנוסח מאוד לא קלאסי, שכלל לבד מהחביתייה הדקיקה והרכה שלל הפתעות כמו מילוי מרציפן, סורבה מנדרינה, סוכריות ליקריץ, משמש מעושן ורוטב זביון קוואנטרו - מנה מצוינת ומפתיעה שהזכירה לנו שוב למה אדוני מסוגל כשהוא במיטבו. הבעיה היא שבלומינה, ולא בטוח שבגלל הכשרות, קשה לומר את זה על כל המנות.