אחת בדורה

קשה להצביע על דבר אחד המושך אותי לקרוא באדיקות את הבלוג של גראנס דורה. הוא מלא שיק אישי לא מתאמץ וחן. הפוסטים שלה נוגעים בחיי היומיום של צעירה צרפתייה בניו יורק, אבל אינם משדרים את התחושה שהיא נערת זוהר או סלבריטאית. להפך, היא מעוררת הזדהות. דומה שדורה היא אחת מאיתנו, שעוסקת באובססיות ("הם כבשו אותי בסערה בסוף דצמבר", כתבה באחד הפוסטים, "פתאום הייתי חייבת שיהיה לי זוג מגפיים מעל הברך.

מוזר. זה נוגד את כל תפיסת האופנה שלי"); שמתעוררת בה התחושה הזאת של אני רוצה גם וגם וגם ("בכל יום כשאני מסתכלת על קופסת התכשיטים שלי אני חושבת לעצמי: די, יש לי מספיק תכשיטים", היא כותבת בפוסט אחר, "ואז בתוך פחות מדקה אני מתאהבת במשהו חדש, נוצץ. זה הפך לבעיה"); שנוסעת לחופשה בקוסטה ריקה ומספרת שארזה יותר מדי ושעברה שם תהליך גמילה מסטייל ("כשגולשים שלוש פעמים ביום כבר לא ממש ברור מתי התקלחת ומתי לא").

דורה בפרסומת לנט־א־פורטה

קל להתחבר לטקסטים הישירים, לכתיבה האותנטית, להומור העצמי, לשפת הדיבור והשיתוף בחיי היומיום, בהתלבטויות, בהתחבטויות, בתחושות האישיות, בטעויות, בחופשות שלה. דורה בת ה־39 מצליחה לעשות זאת בחינניות, להעביר לקורא - סביר שמדובר בעיקר בקוראות, בנות 18 כמו גם בנות 50 ו־60 - תחושה של אינטימיות, של ידידות. יש לה קסם צרפתי, עין חדה לצילומים, יד טובה לאיורים וכישרון לראיונות וידיאו עם מרואיינים קולים. בקיצור, אני ממש רוצה להיות חברה שלה ולשתות איתה קפה בבוקר.

דיור ואני

נראה שאת התחושות האלו דורה מצליחה לעורר באלפים רבים, כי בשנים האחרונות הפכה לאחד הקולות הבולטים בעולם האופנה הגלובלי. מאאוטסיידרית שנודעה בעיקר בזכות בן זוגה עד לא מכבר הצלם סקוט שומאן היא הפכה לבלוגרית משגשגת המעסיקה צוות עובדים, מדלגת בין שבועות אופנה, מצלמת ראיונות עם בכירי המעצבים ומשתפת פעולה עם מותגי יוקרה, ובהם בתי האופנה דיור ופראדה, אתר המכירות נט־א־פורטה ורשת זארה. "היא לא סתם בלוגרית. היא יותר כמו חברת מדיה של אשה אחת", הגדיר את המהפך שעברה מומחה לשיווק דיגיטלי ב"ניו יורק טיימס". בימים אלה היא שוקדת על כתיבת ספר שוודאי יהפוך לרב־מכר.

דורה עם בן זוגה לשעבר סקוט שומאן, מחלוצי צילום אופנת הרחוב. כיום נראה שהפופולריות שלה גדולה משלו צילום: אימג'בנק, Gettyimages

לפני ארבע שנים עברה לניו יורק כדי להגשים את חלומה ולחיות עם שומאן, מחלוצי צילום אופנת הרחוב, שהיה אז בן זוגה והמנטור שלה. המפגש עמו ב־2007 בשבוע האופנה בפריז השפיע על דרכה, אף שכיום נראה שהפופולריות שלה אף גדולה משלו. בעבר אמרה שהיא רואה בשומאן אמן ובעצמה לא. "אני מניחה שגם אני אמנית בסופו של דבר", היא מודה בתשובה לשאלתי איך היא בכל זאת מגדירה את עצמה. "בשבילי כתיבה ואיור הם כמו מלאכות היד של פעם. אני משולה למספרת סיפורים מודרנית. תמיד הייתי אחת שמשתפת, מתקשרת, נפגשת עם אנשים".

דורה בצילום מתוך שיתוף הפעולה עם זארה

אם בעבר התמקדה כמו שומאן בצילומי אופנת רחוב, כיום היא מרבה לצלם אנשים בבית או במקום עבודתם. "אני כבר לא נמצאת כל כך הרבה ברחובות, יש לי סטודיו ואני נפגשת עם אנשים בצורה שונה עכשיו. למען האמת התעייפתי מעט מצילום אופנת רחוב, כי היום רואים צילומים כאלה בכל מקום. אני יותר מתעניינת בסגנון חיים של אנשים, ומנסה לא להיקשר לדברים מתוך שגרה אלא לבחון את עצמי ולשאול שאלות בנוגע למה שאני עושה".

איורים של דורה. “בשבילי כתיבה ואיור הם כמו מלאכות היד של פעם. אני משולה למספרת סיפורים מודרנית. תמיד הייתי אחת שמשתפת, מתקשרת, נפגשת עם אנשים”

בבלוג של דורה אין פרסומות ובאנרים קופצים. היא אמנם מוכרת איורים שלה ופריטים שעיצבה (כיסוי לסלולרי, לוח שנה) בחלק מיוחד המוקדש לכך, אבל עיקר ההכנסות מגיעות ממה שהיא מכנה שיתופי פעולה עם חברות אופנה גדולות.

"שיתוף פעולה הוא כל מה שאני עושה עבור לקוח", הגדירה בעבר, והביאה כדוגמה סרטון וידיאו שיצרה עבור דיור. "זה אחד הפרויקטים המצליחים שלי. אחרי שהם ראו את סדרת הסרטונים שלי 'Pardon My French' הם פשוט אמרו לי: 'תעשי את הקטע שלך'. היתה להם אז תערוכה ביפן, ואני החלטתי לנסוע לשם עם תיק ליידי דיור צחור שישמש כיומן מסע. כל מי שפגשתי בדרך, אמני קליגרפיה ומנגה, עיטר את התיק. המסע צולם והפך לחלק מהסדרה".

איך את בוחרת עם מי לעבוד? האם את מצליחה לשמור על קול אותנטי?

"אני בוחרת רק מותגים שאני מאמינה בהם ומתחברת אליהם, אחרת זה יהיה בלתי אפשרי מבחינתי להיות כנה ב־100%, וקהל הקוראים שלי ירגיש בכך. אבל במשך הזמן זה נהיה יותר ויותר קל כי המותגים למדו לכבד יותר את נקודת המבט של היוצר. הם יודעים שאם זה לא בא מנקודת מבט כנה וישירה זה לא יעבוד. השינוי הוא גדול, ונראה לי שפרויקטים כאלה בהחלט הגיוניים יותר מפרסום במובן המסורתי של המילה. הם יותר אישיים".

גראנס דורה. "דיור ראו את סדרת הסרטונים המוצגת בבלוג שלי ואמרו לי: 'תעשי את הקטע שלך'. אני החלטתי לנסוע ליפן עם תיק ליידי דיור צחור שישמש כיומן מסע. המסע צולם והפך לחלק מהסדרה בבלוג" צילום: קמילה פלקז

מקורסיקה לפריז

דורה נולדה בקורסיקה לאב ממוצא איטלקי, שף במקצועו, ולאם בעלת נטיות אמנותיות ממוצא אלג'יראי, הרחק ממרכז תעשיית האופנה הצרפתית, מה ש"העניק לה תחושה של איזון ברבות הימים", היא אומרת. "כל משפחתי גרה שם, ואני נוסעת לבקר לעתים תכופות. השילוב בין חיים בעיר לחיים בכפר מאתגר: אני שואבת השראה מעולם האופנה אבל תמיד שומרת על גישה מעשית וריאלית". לא תמיד אופנה היתה החלום שלה. הוריה קיוו שבתם חובבת הספרים תגדל להיות דיפלומטית. היא אמנם החלה בלימודי ספרות באקס אן פרובנס, אבל המשיכה לפריז בעקבות חלומה להיות מאיירת. את הבלוג החלה בכלל כתרגיל. היא קיוותה שאם תעבוד בכל יום שעה תוכל ללמד עצמה לצייר ולהגיע איכשהו לקהל קוראים. ההורים לא היו מרוצים מבחירתה בנתיב האמנותי. "הם דאגו שאהיה ענייה, לבד, מתחת לגשר", סיפרה.

חלק מההצלחה של דורה נעוץ בוורסטיליות שלה. אחרי שלימדה את עצמה איור, צילום וכתיבה ותפעול של בלוג היא הוסיפה לאתר שלה גם סרטוני וידיאו מלאי שיק דוגמת הסדרה "Pardon My French" שהזכירה. "זה דורש המון עבודה וגם עבודת צוות אמיתית. צילום וידיאו הוא מורכב כי יש הרבה הסחות דעת ברשת, ואנשים עושים חמישה דברים במקביל. זה מאוד מאתגר למשוך את תשומת הלב, אבל במשך הזמן הבנתי שאנשים מתחברים לסרטונים שלי. אין יום שלא שואלים אותי מתי אני מעלה סרטון חדש. יש להם השפעה של ממש, אבל צריך לדעת מה בדיוק רוצים. אם רודפים אחרי מיליון צפיות, מן הסתם סרטון של חתול ישיג את המטרה טוב יותר מראיון מעניין עם אמן".

אף שהבלוג שלה הוא אישי, כיום דורה מנהלת סטודיו וצוות בניו יורק. ואם בראשית דרכה היא היתה היחידה שכתבה, היום המצב שונה. לדבריה, היא מביאה בחשבון את דעותיהם של חברי הצוות ואת הרעיונות שהם מעלים. "אני מנסה לבחור בחוכמה את חברי הצוות שלי, ובאמת מעניין אותי מה יש להם להגיד. יש להם נקודות מבט שונות, מקצתם צעירים יותר, חלקם גרים בשכונות אחרות. אני חושבת שחשוב להיפתח. ובכל זאת הבלוג עדיין משקף את הטעם שלי, את מוקדי העניין שלי ואת הדברים שמרגשים אותי".

וכצרפתייה בעלת סגנון צרפתי מובהק שחיה בניו יורק, השאלה הבאה מתבקשת מאליה: מה דעתה על הסגנון הניו־יורקי לעומת זה הצרפתי?

"הם שונים מאוד", אומרת דורה, שסגנונה מינימליסטי פונקציונלי, "הצרפתים לא אוהבים לבלוט יתר על המידה, בעוד שבניו יורק הכל נסב על להיות עצמך. אנשים בניו יורק מעזים יותר - ואין ספק שבכל הנוגע לאופנת רחוב זה נהדר, אבל הסגנון הפריזאי הקלאסי משקף את מה שאנשים רוצים עכשיו. קולי, מינימליסטי, סקסי ופונקציונלי - אנשים פשוט מרותקים לסגנון הזה".

ומהי פשטות בעיניה? "להיפטר מכל מה שמפריע בדרך לחוויות מדהימות בחיים".