דכדוך של חמגשית

הביקור במסעדת אחד העם 1 של מיכל אנסקי נדחה בשבוע בגלל הפסקת חשמל במקום. אבל גם מהביקור החוזר לא יצאנו עם חוויה מתקנת

גלי וולוצקי 08:3417.08.15

תגיות:

הסיפור שלנו עם אחד העם 1, המסעדה החדשה של מיכל אנסקי, התחיל ברגל שמאל. הזמנו מקום מראש, ובשעת צהריים מיוזעת נכנסנו למסעדה. מארחת חביבה אך לא יעילה במיוחד שנראתה קצת לחוצה - עוד מעט נבין למה - הושיבה אותנו בחצר המקורה.

המתנו לתפריטים. ואז עוד קצת למלצרית. ועוד. בסוף היא הגיעה ובפיה בשורה: "יש לנו כרגע הפסקת חשמל, אנחנו ממש מתנצלים, לא נוכל להוציא לכן כרגע אוכל. אבל תנו לי בבקשה את מספרי הטלפון שלכן ואני מבטיחה שנפצה אתכן על עוגמת הנפש". זה קרה לפני שבועיים. עד עכשיו היא לא התקשרה. ובכל זאת שמנו פעמינו למקום שוב, שבוע לאחר מכן.

המסעדה, השוכנת היכן ששכנה במשך שנים ארוכות מסעדת ננה בשכונת נווה צדק בתל אביב, עוצבה מחדש בסגנון מודרני. החלל המרכזי נראה קצת עצוב, והחלטנו לאכול באווירה קצת יותר עולצת, בבר של המסעדה הנקרא נלסון.

מיכל אנסקי צילום: דמיטרי שביצ'נקו

"אה... X הוא הברמן שלכן, אז בכלל יהיה לכן כיף", קרצה לנו המארחת כשהושיבה אותנו עם התפריטים. אבל הברמן היה עסוק בעיקר בלבדר את חבריו שבדיוק קפצו לאכול משהו, והתייחס אלינו לאורך כל הארוחה במינימליזם מעליב.

התפריט העסקי כאן מציע במחיר העיקרית גם מנה ראשונה. המבחר לא גדול אבל מספק - פסטות, בשר ודגים, והרבה מנות שנשענות על תוצרת שוק האיכרים של אנסקי. ירקות שוק מאודים, למשל, מנה ראשונה שהיתה אמורה להיות חגיגה, נראתה עצובה. על לוח צפחה קטן הונחו זוקיני, תפוח אדמה ראטה, גזר כתום, גזר צהוב ורצועות שעועית ירוקה. נראה כאילו זו היתה מנה שאמורה להציג את איכויות הירקות במיטבן, אבל התוצאה היתה ירקות מכובסים (קצת יתר על המידה) וחסרי טעם למדי.

ראשונה נוספת, פאטה כבדים בנוסח ברולה, היתה חביבה. הפאטה, המצופה שכבת סוכר מקורמל שהוסיפה לו מתיקות נעימה, הוגש עם שתי פרוסות בריוש מצוין. אבל העיקריות חזרו לקו המדכדך, ונראו בעיקר כמו משהו שבשלן עם יומרות מכין בבית ולא כמו מנות של מסעדה. סלט שווארמה (59 שקל) - לא יודעות למה, דמיינו משהו עסיסי עשוי מבשר טלה - התגלה כערימה של עלים ובצל סגול עם רצועות עוף ברוטב טחינה. זה הזכיר לנו את מה שמקבלים כשמבקשים בשווארמה שמש את המנה בחמגשית, ושעמם כל כך שהתקשינו לסיים את המנה.

סלט שווארמה, מסעדת אחד העם 1 צילום: דניאל לילה

גם מנת נוקלך תרד, ריקוטה וטולום ("זו פסטה", הסביר הברמן. אבל לא, אלו בצקניות) - 68 שקל - היתה מאכזבת. הבצקניות היו כבדות ולא אווריריות מספיק, הרוטב דליל, ותוספת גבינת הטולום הפכה את המנה למלוחה מדי.

היה קשה לתפוס את תשומת לבו של הברמן, שהיה עסוק בשיחות הווי עם עובדים שבדיוק סיימו את המשמרת, אבל התעקשנו וביקשנו תפריט קינוחים. "אה... המטבח כבר סגור, רגע, אני אבדוק אם אפשר להוציא לכן משהו". קלפוטי פירות ("זה כמו פולנטה", הוא ניסה לבאר. אבל לא, מדובר בסוג של פודינג אפוי בנוסח צרפתי) התגלה כמאפה די יבשושי מקמח שקדים, שעליו הונחו כמה תאנים שלא זכו לטיפול אוהב במיוחד.

נפרדנו לא בצער מהחלל הממוזג. אחד העם 1, שהוקמה בידי אנשי מקצוע מהשורה הראשונה (אנסקי וקבוצת רוביקון, ששמה לעצמה למטרה להשקיע במסעדנות בארץ), נראית כרגע כמו חלטורה של מישהו שחולם לפתוח מסעדה אבל לא ממש יודע איך עושים את זה.

אחד העם 1