ביקורת סרט: רק חסר שיבוא החתן

לאחרונה הכריזו גם בטקס פרסי אופיר וגם בפסטיבל חיפה על נועה קולר כשחקנית השנה בזכות הופעתה ב"לעבור את הקיר". אין ספק שאם היה סרטה החדש של רמה בורשטיין מתקבל לכמה פסטיבלים בינלאומיים כמו קאן, ברלין או ונציה (שם הוקרן, אך במסגרת משנית), קולר היתה צריכה לפנות מקום נוסף על המדף בביתה. לא די שהיא סוחבת על כתפיה את כל הסרט, היא גם מצדיקה לבדה צפייה שנייה ושלישית. כן, מדובר באחת ההופעות הטובות של השנה.

קולר, שמוכרת בעיקר לצופי הטלוויזיה, מגלמת את מיכל, אשה חסידית צעירה ורווקה, המאמינה בכל לבה שהקדוש ברוך הוא יביא לה זוגיות. היא אפילו מחליטה לסגור אולם ותאריך לחתונתה, אף שחתן עדיין לא נראה באופק, כדי לקבוע לבורא עולם עובדה מוגמרת. התנהגותה יוצאת הדופן מערערת את סובביה, אך היא בשלה, כי אמונתה גדולה מכל דבר.

נועה קולר ועוז זהבי. שילוב בין דיאלוגים שנונים לשפה קולנועית חיוורת צילום: ורד אדיר

כך יוצרת בורשטיין שילוב מעניין: גם קומדיה רומנטית וגם סיפור על יחסו של אדם עם אלוהים. ואולם, אף שבחירתה לחקור את הז'אנר הופכת את סרטה למהנה ומצחיק במיוחד, נדמה שהסרט יכול היה להרוויח יותר אם היתה עוסקת לעומק בשאלות של אמונה ומשמיעה את קולה הייחודי.

באופן כללי התסריט, שהעניק לבורשטיין את פרס אופיר (וכך הפך אותה ליוצרת היחידה בישראל בעלת שני פרסי כתיבה), הוא מקור לתסכול. מצד אחד העולם המיוחד שאליו היא מכניסה אותנו, הדיאלוגים השנונים והדמות הראשית — כולם נהדרים. מצד שני ישנם אלמנטים שמחלישים אותו דוגמת דמות אשה נכה המופיעה בתחילת הסרט ובסופו, שאין לה שום עגינה לסיפור ונדמה שנועדה רק כדי לסחוט את דמעות הצופים, וכן כמה מרכיבים בלתי סבירים שמרגישים כמו חנופה לקהל.

מעבר לכתיבה העולם הוויזואלי שיצרה בורשטיין מאכזב קצת ונדמה שלא הקפידה על הפרטים. בניית הסיקוונסים מייצרת תחושת בלבול, והסרט כולל כמה החשכות של הפריים ללא סיבה נראית לעין. אם מדובר בבחירות מודעות שמטרתן ליצור תחושת כאוס כעולמה הפנימי של הגיבורה, אין ספק שהאפקט עבד — אך על חשבון האפשרות של הקהל להיסחף אל תוך הסרט. מבחינת השפה הקולנועית "לעבור את הקיר" מרגיש חיוור ולא מפוענח עד הסוף. אם מתעלמים מכל אלה, מדובר בקומדיה חמודה ומשעשעת, שעיקר גדולתה הוא בהופעות השחקנים, וקולר בראשם.