גרוסמן שלנו: חמישה יוצרים כותבים על הסופר שטלטל את עולמם
"מישהו לרוץ איתו" גרם לאיימן סיכסק להתאהב בקריאה, דרור קרן לא הצליח להרפות מ"סוס אחד נכנס לבר" ורנה ורבין חושבת ש"אשה בורחת מבשורה" הוא תמצית הישראליות. לרגל זכייתו בפרס מאן בוקר חמישה יוצרים כותבים על הסופר המוערך
08:4022.06.17
ענר שלו/ "חמורים"
"הכי לא ישראלי"איני זוכר בדיוק מתי קראתי לראשונה את הסיפור "חמורים" מאת דויד גרוסמן. אני כן זוכר את התפעמותי, את העובדה שהצפתי את הטקסט הנדיר הזה בהערות בעיפרון. מעטים מכירים את "חמורים", סיפורו הראשון של גרוסמן. עכשיו, כשהתבקשתי לכתוב על טקסט שלו, ידעתי מיד על מה אכתוב והתמלאתי חרדה. שמא לא אמצא אצלי את הסיפור שאהבתי. שמא לא אוהב אותו עכשיו. התבדיתי פעמיים.
מצאתי את חמורים בתוך "רץ", ספרו הראשון של גרוסמן, וגם כספרון נפרד. אבל את הטקסט המוכתם בהערותיי לא מצאתי. הסקתי שקראתיו כשפורסם לראשונה בסימן קריאה לפני כמעט 40 שנה.
חמורים של דויד גרוסמן
גם היום הסיפור חמורים מפתה ומושך אותך מיד אל מעמקיו בכוח שכדי להתנגד לו חייבים להיקשר אל התורן ולסתום את האוזניים בשעווה, כפי שעשה אודיסאוס נגד פיתוי הסירנות.
אחד הדברים המפתיעים והמרעננים בסיפור הוא היעדר הקשר ישראלי. המספר הוא אמריקאי שערק מהצבא אחרי שנפצע בווייטנאם. הוא מוצא מקלט באוסטריה, שבה הוא חש זרות וניכור, ומנהל מערכת יחסים מתוחה עם בחורה אוסטרית. החוק אינו מאפשר להם להינשא, וללא נישואים בת זוגו אינה מוכנה להוליד איתו ילדים, ולבסוף עוזבת אותו בלחץ הוריה. אם יחזור לארה"ב הוא צפוי למשפט, מאסר ושירות צבאי. הומור, סרקזם, הסתכלות ורגישות מופרעים ממש יוצרים מנעד סגנוני רחב ומרהיב. בהיעדר משפחה ושייכות הוא מוצא נחמה בקשר מרטיט עם משפחת חמורים שופעי מבע שאוכלים כיכרות לחם מידו. אבל גם החמורים נעלמים.
פרופ' ענר שלו הוא סופר ומתמטיקאי, מחבר "אמא"
אמיר זיו/ "ספר הדקדוק הפנימי"
"לא האמנתי שאפשר לכתוב כך בעברית"
את "ספר הדקדוק הפנימי" קראתי קצת אחרי הצבא, ואיני יכול לנתק אותו משיכרון החושים שטומן בחובו השחרור. הנפש שנאלצה להצטמצם במשך שלוש שנים, מסתתרת תחת מסווה של גבריות מחוספסת, יכלה להסיר את חליפת ההסתוות ולהסתער על גירויים אינטלקטואליים במקום על דמויות קרטון ירוקות. ואז היא נתקלה בגרוסמן הזה ונפלה מהשתאות, ובמידה רבה השתנתה לעד.
אני זוכר את עצמי עוצר מעת לעת את הקריאה רק כדי לומר לעצמי "לא האמנתי שאפשר לכתוב כך בעברית". לאורך הספר גרוסמן אינו מהסס ליצור ממש שפה חדשה עבור גיבורו. והשפה הזאת מאפשרת לו לדחוס עולם שלם ומורכב של מבוגרים, דמיון ומציאות אכזרית לתוך נפש של ילד בן 11 שמסרב להתבגר וגופו נעתר לו ומסרב גם הוא.
ספר הדקדוק הפנימי של דויד גרוסמן
גרוסמן, לטעמי, במיטבו כשהוא כותב דמויות צעירות (זה נכון גם בנוגע לפרקי הילדות והנעורים ב"סוס אחד"). ב"ספר הדקדוק הפנימי" ההווה הנמשך שבתוכו חי הגיבור אהרון, פיזית ונפשית, מספק שיאים של כתיבה ושימוש מבריק בשפה. והוא מספק גם דיוק נדיר של תחושותיו ומחשבותיו של ילד רגיש בעולם מחוספס הרבה מעבר למה שהוא מסוגל לעמוד בו.
"...יש משהו שעושה את המבוגרים כולם דומים קצת זה לזה, לא בפרצוף, כמובן, גם לא באופי, אבל בדבר אחר שקיים בכולם... וכשאהרון יהיה כזה, מגודל כמותם, הוא ילחש לעצמו לפחות פעם אחת ביום, אַיי אֶם גוֹ---אִינְג; אַיי אֶם פְּלֵ---ייִנְג; אַיי אֶם אַהֲרוֹנִינְג; וככה יזכיר לעצמו שהוא גם קצת אהרון פרטי...". וגם היום, איי אם מִתְפַּעֵמִינְג.
אמיר זיו הוא סגן עורכת "כלכליסט" וסופר, מחבר הספר "ארבעה אבות"
דרור קרן/| "סוס אחד נכנס לבר"
"תמונות חיים שהתפזרו לאלפי חתיכות של פאזל אנושי"
זו בדידות איומה להיות סטנדאפיסט, את זה יודע כל מי שעושה את זה. זו אמנות הבמה הכי חושפנית, מסוכנת, התאבדותית שיש. אתה עירום. מהשנייה שעלית אתה נשפט על המראה שלך, בא לך למות כשזה לא עובד, ואתה ברקיע השביעי כשזה כן. "סוס אחד נכנס לבר" הוא סיפור על בן אדם שמתרסק באופן מודע. עם רגל על הגז ב־200 קמ"ש הוא מטיס את עצמו אל התהום. זה מביך, זה מרתק, זה מושך, זה לא נותן לך לעזוב.
זה התחיל רע מאוד בינינו. בין דובל'ה, גיבור הספר, וביני. מה יש לאהוב באיש הזה? למה שנלך אחריו? חוויית הקריאה וההתעמקות בגיבור הכי אנטי־גיבור הזה של דויד גרוסמן עושה סמטוחה סותרת של רגשות. כשהוא סגר מותש את הערב בנתניה עם ה"לילה טוב, קיסריה", סגרתי אני את הספר ונשארתי דומם דקות ארוכות בלי לדעת מה אני מרגיש. אחרי חודש חזרתי אל הספר. קראתי לאט. כשהגעתי למקום שבו דובל'ה מזמין את חבר ילדותו להופעה ואומר לו "אני רוצה שתסתכל עליי ותגיד לי", עצרתי. בדיעבד שם כנראה נפל לי האסימון. הבנתי שלא רק אני לא יודע מה אני מרגיש לגבי דובל'ה. גם הוא לא. הצורך בעין נוספת, במי שיפסוק לכף זכות או חובה, לחיים או למוות. לזה התחברתי. וגם לסוד שגלום במילים של כל היצירה הזאת של גרוסמן. תמונות חיים שהתפזרו לאלפי חתיכות של פאזל אנושי.
סוס אחד נכנס לבר של דויד גרוסמן
"למה אתה ככה?", שואלת אותו פיץ, חברת ילדותו, כשהיא לא מוצאת זכר לילד המצחיק, הרגיש ומלא הדמיון שעכשיו משפיל אותה לעיני הקהל בשביל כמה צחוקים עלובים.
דובל'ה לא יגיע לקיסריה. אבל בדרכו המתאבדת, כשכבר אין לו מה להפסיד, הוא לא יכול יותר שלא לבוא חשבון עם מי שהוא, עם מי שהוא אולי נועד להיות. בערב הזה בנתניה הוא "מתפוצץ" על השאלה הזאת. זאת ה"הליכה לקיסריה" שלו. ואתה לא רוצה לעזוב אותו.
דרור קרן הוא שחקן ובמאי, בימים אלה הוא מביים הצגה על פי "סוס אחד נכנס לבר" ומשחק בה
רנה ורבין/ "אשה בורחת מבשורה"
"חוויה מהפכת בטן ומכווצת קרביים"
המגנום אופוס של גרוסמן, שפורסם ב־2008, זכה בפרס הספרותי הגרמני החשוב ביותר ובפרסים נוספים, וראוי היה שגרוסמן יזכה דווקא עליו בפרס המאן בוקר הבינלאומי, אבל הפרס נוסד רק ב־2014. "אשה בורחת מבשורה" הוא אחד משני הרומנים הישראליים הגדולים של שנות האלפיים (השני הוא "סיפור על אהבה וחושך" של עוז), וכראוי לרומן גדול של סופר גדול הוא לוכד היטב את תמצית הישראליות של תקופתו. אפשר לסכם את הלוך הנפש שהספר מבטא במילה אחת: חרדה.
הקריאה בספר היא חוויה מהפכת בטן ומכווצת קרביים. משפט הסיום מגדיר היטב את התחושה היסודית של הספר כולו - "כל כך דקה קליפת כדור הארץ". חרדה געשית מתערבלת ומבעבעת כל הזמן מתחת לקליפת הספר, מרעישה את אורה, האם הבורחת; מאלצת את אברם, החבר הטוב, המאהב, פדוי השבי הפוסט־טראומתי, לכבות את עצמו בעודו בחייו כדי לא להישרף; וגורמת לאילן, בעלה בנפרד של אורה, לעטות חספוס ציני. כל דמויות הספרשבויות בחוסר אונים, ברטט רגשי תמידי, מטולטלות כל הזמן בין פחד ותקווה, מהלכות על קליפתו הדקה של הלוע. אורה מאמינה בחרדתה ובשגיונה שההליכה האובססיבית והסיפור שהיא מספרת לאורך הדרך יצילו אותה משכול. לכאורה היא ואברם הולכים בשביל עופר בנם, אבל למעשה הם הולכים בשביל ישראל. הסיפורים שהם טווים כדי לשאת את החרדה הנוראית, החרדה הישראלית, מסופרים בעברית נהדרת, בסגנונות ומשלבים מעורבים, בגודש הברקות והמצאות מרהיב ביופיו, כמעט מתפוצץ. זה מסלול יפה, קשה, מסחרר, למיטיבי קרוא.
רנה ורבין היא מתרגמת ובעלת הוצאת ערבי נחל
איימן סיכסק/ "מישהו לרוץ אתו"
"הכי ישראלי"
"מישהו לרוץ אתו" הוא הספר שבזכותו התאהבתי, כנער, בקריאה. ואמנם, החיפוש של הגיבור, הנער אסף, אחר בעליה של כלבה אבודה, שהופך לחיפוש אחר אהבה, קנה גם את לבם של עשרות אלפי נערים ונערות ישראלים. הם הפכו אותו לרב־מכר בקנה מידה מסחרר, אבל כל מי שקורא בו מרגיש ש"מישהו לרוץ אתו" הוא רק שלו. כמו מאהב מיומן הספר נותן חלק אחר של עצמו לכל קורא. בזכות ההתפתחות המכשפת של הסיפור והדמויות הבלתי נשכחות מדובר גם באחד הספרים הבודדים שנהניתי לקרוא יותר מפעם אחת. וזה אחד התענוגות הגדולים שמעניק הספר הזה - ההנאה הגדולה, השונה בתכלית, של הקריאה בו כמבוגר.
במובנים רבים זה גם הספר הכי ישראלי של גרוסמן, ולא פלא שהקוראים הישראלים התאהבו בו בהמוניהם.
אמנם זה לא הנרטיב הפוסט־מלחמתי הרחב של "אשה בורחת מבשורה", אבל המסע של אסף בירושלים הוא מסע אינטימי, שרק אלה שבקיאים בקמטים ובקסם של העיר יכולים להזדהות איתו באמת. כביכול מדובר בסיפור אהבה של שני נערים, אבל בפועל "מישהו לרוץ אתו" הוא מכתב אהבה לקורא, לספרות העברית, שנכתב על ידי אחד מנציגיה החשובים והחידתיים ביותר. גם הצניעות הגדולה של גרוסמן ניכרת כאן, בספר שקונה את הלב לכאורה בלי מאמץ. "מישהו לרוץ אתו" הוא הספר שהייתי בוחר לא לרוץ, אלא ללכת אתו וליהנות מכל צעד.
איימן סיכסק הוא סופר ואיש תקשורת, מחבר רב־המכר "תשרין"
