"להרוג את החולה O": הסרט שמטהר את האיש שהואשם בהפצת האיידס באמריקה

אחד הרגעים הסימבוליים והמרגיזים ביותר בסרט התיעודי "להרוג את חולה O" הוא קטע ארכיון ממסיבת עיתונאים בבית הלבן, כאשר דובר הבית הלבן, לארי ספיקס, נשאל על עמדת הממשל של הנשיא דאז רונלד רייגן בקשר לאיידס.

הדובר משיב בבדיחות הדעת, מלווה בקורטוב של רמיזות הומופוביות, והעיתונאים בחדר נשמעים מצטרפים לצחוקים. זאת בתקופה שבארצות הברית, ובעולם, פשטה מגפה שהמיתה 96% ממי שלקה בה. אחד החוקרים המתראיינים בסרט נותן לצורך ההשוואה את נתוני התמותה מאבולה, שהם 60%. קשה לדמיין מישהו צוחק נוכח נתון כזה.

דוגה. הסרט מטהר את שמו צילום: באדיבות YES דוקו

הסרט של לורי לינד, שמשודר הערב לציון יום האיידס הבינלאומי (yes דוקו וב־STINGTV), מטהר את שמו של אחד האנשים שנקשר לרעה עם המגיפה, מי שכונה "חולה אפס" — דייל הידוע לשמצה כמי ששכב עם גברים רבים גם כשידע שהוא חולה, בכוונה להדביקם. דרך הסיפור הפרטי שלו והראיונות עם מי שהכירו אותו וידעו עליו, מתוארים חיי הקהילה של השנים ההן בארצות הברית, וההבנה שהיא מתמודדת עם מגיפה מיסתורית וקטלנית.

גייטאן דוגה היה דייל של אייר קנדה שנחשב למי שלבדו כמעט הדביק את כל צפון אמריקה באיידס. אחד האחראים להשחרת שמו הוא באופן פרדוקסלי מי שנלחם לחשיפת אזלת היד וההתעלמות המכוונת של הממשל האמריקאי בטיפול במגיפה — העיתונאי רנדי שילטס, שכתב את רב המכר פוקח העיניים "והתזמורת ממשיכה לנגן".

הסרט המעניין והמחכים הזה מראיין הרבה אנשים שהיו מקורבים לדוגה, חברים מאהבים, דיילות שעבדו איתו. הם מתארים אותו כאדם חברותי, יפה, אהוב ומתירני, הומו שלא ניסה להסתיר את זהותו בשנות השישים והשבעים כשהומוסקסואליות עוד נחשבה לעבירה על החוק בארה"ב. במסגרת תפקידו כדייל הוא טייל בעולם, ומאחר שהוא היה חסר מחויבות ובעל תיאבון מיני רב הוא קיים יחסים עם גברים רבים ברחבי ארצות הברית וכנראה בעולם.

אחת המרואיינות בסרט, הסופרת פראן לייבוביץ', מסבירה כי באותן שנים הרבה מין נחשב היה לדבר בריא "כמו לאכול קייל". כאשר חלה, וכך גם חלו חלק מבני הזוג שלו, המרכז לבקרת מחלות באטלנטה יצר איתו קשר וביקש לחקור אותו. הוא שיתף פעולה עם המדענים, סיפק שמות של פרטנרים ואף נתן דגימת דם. החוקרים העניקו לו את שם הקוד "חולה O", קיצור של מחוץ לקליפורניה (Out of California), אבל בהמשך בטעות חשבו שהאות O היא בעצם אפס, ושהוא החולה שממנו התחילה המגיפה.

הסיפור של דוגה הוא מיקרוקוסמוס לחוויה ההומואית של שנות השישים עד השמונים — מהשחרור המיני, התחזקות הגאווה בזהות הזאת, דרך תור הזהב של שנות השבעים, מאבקים מול שוטרים ועד לשנות ה־80 וההתמודדות עם מחלה מסתורית שגבתה את חייהם של 800 אלף איש בארצות הברית.

האשמה הלא מוצדקת שהוטחה בדוגה היתה גם מנת חלקם של רבים שחלו במחלה, ונאלצו להתמודד לצד הסבל הרב גם עם בושה, בדידות והכפשות, ואפילו — כפי שאפשר היה לשמוע במסיבת העיתונאים ההיא בבית הלבן — גם ללעג, כשהם על ערש דווי. דוגה מת מאיידס ב־1984 כשהוא היה בן 31 בלבד.