"עלייתו של סקייווקר": נדמה שהסצנות בסרט אולתרו תוך כדי כתיבה

לא ככה זה היה אמור להיגמר. לפני כשלוש שנים הלכה לעולמה קארי פישר, חמישה חודשים אחרי שסיימה לצלם את תפקידה בתור הגנרלית והנסיכה ליאה אורגנה ב”מלחמת הכוכבים: אחרוני הג’דיי”.

 אחרי ששני הפרקים הקודמים בטרילוגיה החדשה והאחרונה בסדרת “מלחמת הכוכבים” עסקו בפרידה מדמויות העבר שלה, היה ברור שפרק הסיום יוקדש לדמותה של הנסיכה ליאה. מותה של פישר שיבש את התוכניות האלה.

“מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר”. עוסק בעיקר בדמויות המשניות צילום: Lucasfilm ©

קולין טרברו, שהיה אמור להיות הבמאי והתסריטאי של הסרט, פרש ממנו זמן קצר אחר כך. ג’יי.ג’יי אברמס, הבמאי של “הכוח מתעורר”, הוזעק לבוא ולהציל את המצב. היה ברור שקרה כאן משהו דרמטי: טרילוגיה בהשקעה ענקית, ועם הכנסות במיליארדים, ועם ציפיות שנבנו כבר 42 שנה, ורגע לפני הסיום מובטח לסדרה השחקנית הראשית מתה. אז מה עושים?

“עלייתו של סקייווקר”, לפיכך, הוא אלתור תסריטאי. לרגעים נדמה שהסצנות אולתרו תוך כדי כתיבה מבלי להביט לאחור. בכל סצנה יש איזושהי המצאה עלילתית שמעוררת קימוט מצח ותהייה “מאיפה זה בא פתאום?”. כיתוב הפתיחה של הסרט, שזוחל על המסך באותיות צהובות ומספר את נקודת המוצא העלילתית, נפתח במילים “המתים יכולים לדבר!”. הקיסר פלפטין, שאת מותו בידי דארת ויידר ראינו בסוף של “שובו של הג’דיי”, חזר במפתיע והוא מקים לעצמו צבא חדש. וכך מתחיל סיפור שאין לו שום קשר לנקודה שבה נפרדנו מהדמויות בסוף הסרט הקודם והמצוין, “אחרוני הג’דיי”.

ומה עם הנסיכה ליאה? אולפני דיסני, בעלי הבית של “לוקאספילם”, הבטיחו מיד אחרי מותה (באופן די פזיז, לדעתנו) שהם לא ישכפלו אותה באופן דיגיטלי עבור הסרט, למרות שבשלוש השנים שחלפו היכולת הטכנולוגית של יצירת דמויות דיגיטליות על בסיס שחקנים מוכרים השתדרגה מאוד. כל מה שהיה להם ביד הן פחות מעשר סצינות שבהן מופיעה קארי פישר, שצולמו לשני הסרטים הקודמים אבל לא נכנסו אליהם. על אברמס וצוותו הוטלה משימת ההתאבדות כפוית הטובה לסגור את כל הסאגה הזאת, לנעול סיפור בן תשעה סרטים, ולתפור אותו סביב חומר הגלם המוגבל הזה.

יחסית למצב הטראגי שאיתו הוא יצא לדרך, אברמס עשה בסופו של דבר עבודה לא רעה. בכל רגע נתון ב”עלייתו של סקייווקר” צריך לזכור שזה סרט על קביים, שבמידה רבה נראה כמו ההמשך של “רוג 1” מאשר של “אחרוני הג’דיי” - כלומר, סיפור צדדי ביקום של “מלחמת הכוכבים” שמתמקד בדמויות המשניות ולא בדמויות הראשיות. לכן, הפתרון של אברמס הוא לייצר כמה שיותר להטוטים והסחות כדי שלא נשים לכך לב ולרצף את הסרט בקטעי פעולה וקרבות. כסרט הרפתקאות בחלל, הוא מהנה.

הבעיה העיקרית היא שברגע שהתסריט המקורי לסרט נקבר עם פישר, ותסריט חדש היה צריך להיכתב, נדמה שכל מה שאברמס עשה היה לחשוב “איך ג’ורג’ לוקאס היה עושה את זה?”. הטרילוגיה החדשה נולדה מתוך רצון לרענן את הסאגה הזאת ולהביא אותה לדור חדש, לספר סיפור מנקודת מבט נשית. והנה מגיע הסרט הסופי, אחרי שני סרטים מלהיבים ומקוריים הרבה יותר, והוא נראה כמו בחירה מיושנת ובטוחה. כל מה שקורה בסרט, קרה כבר קודם.

עד כדי כך, שכל מה שקורה בשעה האחרונה של הסרט, קרה כבר בשעה הראשונה. לרגעים, כמו בקו העלילה שהופך את “עלייתו של סקייווקר” לגרסת החלליות ל”דנקרק”, זה אפילו מרגש, עם מסר של אחדות ושותפות גורל.

בהיותו סיום, הוא אכן מפגיש אותנו לחיבוקים ונשיקות עם כל הדמויות בסדרה, ועם ביקור חוזר באנדור (מ”שובו של הג’דיי”) וטאטואין (מ”מלחמת הכוכבים” הראשון). זה בנאלי, אבל באופן משונה זה מספק, גם ללא הקתרזיס שייחלנו לו.