ינטל בעיר האסורה: על העיבוד המצולם ל"מולאן"

בסוף שבוע הפיצו אולפני דיסני את “מולאן”, גרסת הלייב אקשן המהודרת לסרט האנימציה הסימפטי מ־1998, אולם גם את הסרט הזה, כמו את רוב תוצרת הקולנוע של 2020, לא נראה מטבע הדברים בקולנוע. הסרט אמור היה להיות שובר הקופות הגדול של אפריל, אולם המגפה סגרה את בתי הקולנוע ברוב העולם שבועיים לפני צאתו, אחרי שכבר התקיימה הפרמיירה החגיגית והחל הקמפיין הפרסומי. בדיסני חיכו שהאולמות ייפתחו ואז, בצעד שעוד השבוע נגלה אם הוא מהפכני או הרסני, הפיצו את הסרט בשירות הסטרימינג שלהם, דיסני פלוס. זה תוכן פרימיום שמוצע רק למנויים, שיהיו מוכנים לשלם עוד 30 דולר עבור צפייה בסרט. מדצמבר הסרט יוצע חינם לכל המנויים אחרי שיופץ בבתי הקולנוע בסין, שם החיים כבר חזרו למסלולם.

מתוך “מולאן". יצירה מהנה אך מבלבלת במסריה צילום: גטי אימג'ס

“מולאן” הוא לא הסרט הראשון השנה שמדלג על בתי הקולנוע אבל הוא הסרט הענק הראשון שעושה את זה. עד עכשיו אלה היו סרטים עצמאיים ודלי תקציב, כמו “פאלם ספרינגס” ו”המלך של סטאטן איילנד”, שממילא לא היו ציפיות מהם להפוך ללהיטי ענק. “מולאן”, לעומת זאת, הוא סרט עם תקציב של יותר מ־200 מיליון דולר — הסרט היקר ביותר שביימה במאית — ושמגיע אחרי רימייקים קודמים ללהיטי האנימציה של דיסני (“אלאדין”, “היפה והחיה”, “ספר הג’ונגל” ו”מלך האריות”), כך שהציפייה היתה שלצד “וונדר וומן 1984” ו”האלמנה השחורה” הוא יהפוך לא רק לאחד משוברי הקופות הגדולים של השנה, אלא חלק מהגל הנשי הגדול של 2020: סרטי אקשן על נשים בבימוי נשים.

אז למה הוחלט שלא לחכות יותר ולהפיץ אותו בפורמט הביתי? הסיבה, כמובן, כספית. חצי שנה אחרי מועד ההפצה המקורי, בדיסני הבינו שיהיה עליהם להשיק את כל קמפיין השיווק של הסרט מחדש וזה יעלה להם עשרות מיליוני דולרים. אז הם מקווים להצליח למנף משהו עם קידום נוסף לשירות דיסני פלוס, שכבר השיג 60 מיליון מנויים; והכנסה מהקופות בסין; והפצה סדירה ב־VOD ובבלו ריי, בדיוק לחג המולד. כלכלית, זו כנראה הנוסחה הכי טובה שהם מצאו כדי להרוויח כסף מהסרט בשנה האבודה הזאת.

כל סדרת הרימייקים של דיסני לסרטי האנימציה שלהם נראית כמו החלטה של מנהלי כספים ולא של אנשי קריאטיב: לנצל את ארכיון האולפן ואת מותגיו הפופולריים כדי להשיג הכנסה נוספת מבלי שיהיה צורך לפתח תכנים חדשים ומקוריים. נשמע ציני, אבל צריך להודות ש”מולאן” המחודש מצטרף לרימייקים הקודמים וממש כמותם הוא מיותר לחלוטין, אבל חביב למדי. כמו עם “היפה והחיה”, הסרט מנסה לחדד ולחזק את האלמנטים הפמיניסטיים שממילא כבר היו במקור משנות ה־90, וכמו עם “אלאדין” ועם “מלך האריות” האולפן מקדיש תשומת לב גדולה יותר לדיוק תרבותי. בראש וראשונה בכך שהסרט מלוהק כולו בשחקנים אסייתיים, ובכך שהוא ככל הנראה נאמן יותר לאגדת העם הסינית המקורית שעליה מבוסס הסיפור (וכך איבדנו את דמותו של מושו, הדרקון החצוף שדיבב אדי מרפי והיה הדבר המצחיק היחיד בסרט המקורי).

ואחרי שצפינו במסך הביתי, בלי איימקס ובלי תלת־ממד (את שירות דיסני פלוס אי אפשר להשיג באופן רשמי בישראל, אלא אם יש לכם כרטיס אשראי אמריקאי ואפליקציית VPN) - נוכל לדווח ש”מולאן” המחודש הוא יצירה היברידית מהנה ומשונה, מעין “ינטל” סיני, על אשה צעירה שמתחזה לגבר כדי להתגייס לצבא הסיני, שמצד אחד מנסה לשמור אמונים למסורת הסינית, וככזאת היא מפתיעה בכמה היא שמרנית ומיושנת, ומצד שני היא מנסה להיות עדכנית לקהל מערבי של בני המאה ה־21. התוצאה מבלבלת במסריה.

הבמאית הניו־זילנדית ניקי קארו (“רוכבת הלווייתן” ו”אשתו של מנהל גן החיות”) והצלמת האוסטרלית מנדי ווקר מתענגות על הגיאומטריה של הסטים הענקיים שנבנו בניו זילנד ובסין, והן הופכות את הסרט למרהיב לצפייה, במה שנראה כמו מחווה הוליוודית ענקית לקולנוע הראווה הסיני.

ג’ט לי וגונג לי בתפקידי משנה, והשם אנג לי ו”נמר דרקון” שלו עולים בזיכרון כמה פעמים לאורך הצפייה, ולכן לא מפתיע לגלות שהוא היה הבחירה הראשונה של האולפן לבימוי הסרט. ואם “מולאן” החדש הוא התיקון של דיסני לכך ש”מולאן” המצויר נכשל בסין בגלל ביקורת על השינויים שהאמריקאים עשו באגדה המקורית, הרי שהסרט החדש כנראה מקבל כעת את גורלו המיועד: סרט טלוויזיה לאמריקאים, סרט קולנוע לסינים, שהם ככל הנראה ממילא היו קהל היעד האמיתי שלו.