עלה נידף במשרה מלאה
אנא, שלחו טוקבקים לטור הזה
09:5330.07.08
לפני כמה שבועות עברתי משבר קטן. במשך כל חיי כאיש כותב, ולמעשה מרגע שבאו אנשים טובים והגדירו אותי כאיש כותב, כתבתי ברשת. החל בפלירטוטים בצ'טים, עבור בתחרויות כתיבה טווסיות בפורומים, וכלה בכתיבת ידיעות, כתבות וטורים באתרי תוכן. הייתי רגיל תמיד שהכתיבה שלי היא התחלה של שיחה, ותכף יבואו התשובות והתגובות. ולא ידעתי כמה הכתיבה שלי תלויה בפידבק החיצוני הזה, כמה הפונג מזין את הפינג הבא שלי, עד שהתחלתי לכתוב כאן ב"כלכליסט", שבהתחלה עוד לא היה לו אתר, והרגשתי כאילו אני כותב לאף אחד.
קולגה של הכותב. עלה נידף ברוח צילום: ג'ייסון ונדרהיל cc-by-sa
עד כמה שטוקבקים הם מגע חסר מחויבות בין זרים נטולי פנים, הם בכל זאת מגע ישיר. והם ממכרים.
כי כתיבה, ובטח כתיבה שיש בה איזה גוון אישי, היא השלכה של האגו שלך החוצה. אתה מוציא משהו החוצה כדי שמישהו ישים לב, כדי שתשומת הלב שלו תאשר לך שאתה קיים.
ובכל מקרה, אחרי תקופה של יובש אופלייני התחיל להיגמר לי הדלק שאני זקוק לו כדי לכתוב את הטור הזה. התחילו להיגמר לי הרעיונות, הרגשתי שקשה לי להוציא משהו טוב. כשעלה האתר עברו כמה שבועות עד שהופיעו התגובות הראשונות. אחת מהן, של מישהי שקראה לעצמה "פני", כתבה שזה טור מדהים, שהיא קוראת אותו בכל שבוע, שאני תמיד פוגע. בתוך שנייה חזר לי החשק. רגע אחרי זה כבר ידעתי על מה אכתוב את הטור הבא. ואז, מתוך שמחה מלאה כזו, עשיתי את הלא ייעשה. הגבתי חזרה ל"פני". אמרתי תודה.
קולגה של הכותב. עלה נידף ברוח צילום: ג'ייסון ונדרהיל cc-by-sa כשהאשה שלי ראתה את הטוקבק הזה היא התחננה שאגיד לה שזה לא אני. כשהבהרתי לה שכן, היא קברה את הראש בידיים וייללה על גודל הפדיחה. חברים למקצוע ביקשו גם הם הבהרות. וזה באמת לא נהוג, עוד משחר ימי הטוקבק כאמצעי תקשורת, שכותב ישאיר את החותם שלו באגף של האנשים הפשוטים. כי יש כאן שקר שצריך לתחזק, על הכותב שפועל מתוך עצמו, צוק איתן של מחשבה וביטוי עצמאיים, שכותב כי הדברים פשוט לא יכלו אלא להיכתב. ואין לכותב הזה צורך, ודאי שלא נואש, לקבל את האישור של הקוראים.
וצריך לתחזק את השקר הזה כי ההפך הוא הנכון: רוב הכותבים הם עלים נידפים במשרה מלאה, שטוקבקים משמחים אותם, מוציאים אותם מדעתם מרוב עלבון, או גורמים להם אפילו לקנא לפעמים במגיבים מוכשרים וחכמים. אם המגיבים היו יודעים כמה אכפת לכותבים הסטואים שמעליהם, אלוהים יודע מה היה קורה. ובגלל זה אסור לנו לדבר איתכם. מצטערים. אנחנו חייבים להישאר פה, ואתם שם. זה לא משנה לנו הרבה אם אתם מגיבים או לא ומה בדיוק כתבתם בתגובות שלכם. אם ממשהו שכתבתי כאן השתמע אחרת, אני מצטער.
