סיכום השבוע בעולם הטכנולוגיה: מחוקקים, אמנים ועצלנים
ניסיון נוסף ונואש לבלום את חוק המאגר הביומטרי, סטודנט אירי חושף את ההסתמכות המוגזמת של העיתונאים על ויקיפדיה, והאמנים מגלים דרכים טכנולוגיות חדשות להתבטא
התקווה
מחמם את הלב לראות שיש אנשים, כמו עו"ד אבנר פינצ'וק מהאגודה לזכויות האזרח, שמתייחסים אל ההמנון הלאומי כאל יותר מהזדמנות להסדיר את זרימת הדם לגפיים התחתונות, ורואים בשורה "עוד לא אבדה תקוותנו" הנחיה לפעולה. פינצ'וק התם שלח לאחרונה מכתב מאיר עיניים לשר הפנים אלי ישי, בבקשה שזה יבלום את הצעת חוק המאגר הביומטרי. שיזם שר הפנים הקודם, מאיר שטרית.
העובדה ששליחיו של ישי - אנשי סיעתו אמנון כהן ואריאל אטיאס - הגו חוק מסוכן לא פחות, שמטרתו לצנזר את האינטרנט, בוודאי לא תשפיע על שיקול דעתו. וכן, אולי בגלל שהדמוקרטיה שלנו דומה לניסוי כושל בשיעור אזרחות של כיתות ד' אנחנו המומים לגלות שלמחוקקים עשויות להיות יוזמות שאינן מבוססות על גחמות ומטרתן להועיל לציבור. נציבות האיחוד האירופי למשל, מעוניינת להרחיב את חוקי הגנת הצרכן, כך שיחולו גם על תוכנה. כלומר, לחייב יצרניות ומפתחים בבקרת איכות ואבטחה זהות לאלו של כל מוצר אחר שעבורו אתם נדרשים לשלם. ה-BSA שמאגדת את חברות התוכנה מאיימת שהדבר יפגע בתאימות וביכולתה של השמש לזרוח מחר בבוקר.
ואם כבר חקיקה, מו"לים וסופרים אמריקאים גילו לאחרונה כי לפופולריות של קוראי הספרים האלקטרוניים, כמו קינדל ודומיו, יש תופעות לוואי: עלייה חדה בהפצה פיראטית של ספריהם באינטרנט. חלקם לא רואים טעם לרדוף את קוראי-החינם, אבל אחרים מגישים תביעות ללא הרף. סופר המד"ב קורי דוקטורו רואה את הדברים אחרת; הוא מודאג מאלמוניות, לא מפיראטיות.
משכן הכנסת. כמו ניסוי כושל בשיעור אזרחות צילום: עמית שאבי אבל האם ספרים אלקטרוניים באמת משתלמים? דוקטורנט אמריקאי החליט לבחון את הנושא לעומק, ולמרות הסתייגות ברורה ממתן תשובה חד משמעית, הממצאים שלו מעידים שאולי. מבדיקה מדגמית שערך על חמישה ספרי מד"ב, שהופצו להורדה חינם זמן קצר לאחר השקת העותקים המודפסים, נמצא כי מכירות הספרים עלו ב-11% הודות ל-PDF. מנגד, כשבחן נתוני מכירות של ספרים ישנים יותר, שחולקו כעותקים דיגיטליים ללא תשלום, הוא מצא ירידה. המחקר שלו ממשיך, אבל הנה כמה ספרי חינם חוקיים לגמרי, שיסייעו לכם להיות יזמים טובים יותר.
העיתונאי פארחד מאנג'ו מ-Slate נלהב מהאפשרויות שמציע שירות Google Book Search, ומשוכנע שהוא יועיל לאנושות. מאידך, הוא מבין את הספרנים והוצאות הספרים, שחוששים ממונופול, ולכן מציע להם לחתום על הסכמים עם המתחרים של גוגל, שיעשו את העבודה במקומם.
כושר ספיגה
בשבוע שעבר הסתבר שהאנציקלופדיה החופשית שוב שימשה ככלי לחשיפת ערוותם של עיתונאים עצלים: סטודנט אירי החליט להיעזר במותו של מלחין ידוע כדי להוכיח את הסכנות הטמונות בהסתמכות יתרה על האינטרנט בכלל ועל ויקיפדיה בפרט, במיוחד בקרב עיתונאים. הצעיר הוסיף לערך על אודות המלחין ציטוט פואטי להפליא והמתין. אחרי שלוש פעמים שבהן נאבק עם עורכי האנציקלופדיה, נותר שם הציטוט ושורה של עיתונים מכובדים ברחבי העולם (בהם גם הגרדיאן - כמעט היחיד שהעז לפרסם תיקון), בלעו את הפיתיון.
ומה הלקח? יש שניים, במבצע: 1. ויקיפדיה היא מקור מידע. אמין? לא בהכרח. 2. עיתונים הם מקור מידע. אמין, מקצועי וכזה הראוי לתמיכה ממשלתית/לכספם של הקוראים? לא תמיד. בבריטניקה, המתחרה, מיהרו למנות מקרים דומים, ביניהם של שגיאות חמורות יותר, ונזפו בכל הנוגעים בדבר.
אחת הדרכים לפתור בעיות כאלה, שלמען הדיון נניח שהן נובעות מאילוצי זמן (ותקציב), היא לאמץ את ההצעה הרדיקלית למחצה של סגנית נשיא גוגל, מאריסה מאייר. מאט מהבלוג Newsless מצטט את הדברים שכתבה גברת הברזל של גוגל במסמך שהוגש לסנאט האמריקאי, שעל פיהם אתרי חדשות ייטיבו לעשות לו יתאימו עצמם לפלטפורמה שבה הם פועלים, למשל באמצעות מעבר מאינספור מבזקים, ידיעות וכתבות על נושא מסוים - לעמוד אחד שמתעדכן כל העת, ממש כמו ערכים בוויקיפדיה.
ויש עוד כמה פתרונות יצירתיים למשבר העיתונות: ג'ייסון פונטין, המו"ל של Technology Review שוטח את משנתו העיתונאית-כלכלית ומסביר כיצד, ב-15 צעדים, אפשר להציל את התעשייה. גם במגזין טיים נוקטים גישה מעניינת, ומציעים לקוראים האמריקאים להרכיב לעצמם מגזין בהתאמה אישית ולקבל אותו חינם במייל. אבל לא כולם ניחנו בשכל ישר. בניו יורק טיימס למשל, מהאתרים הפופולריים והמתקדמים בתחום, הפגינו לאחרונה טמטום צרוף, כשחיסלו את אתר ה-International Herald Tribune (המצליח) ומחקו כתבות מן העבר.
ובכלל, אם להודות על האמת, לא תמיד אפשר לפטור תקלות מביכות כמו זו שלעיל בתירוץ שהזמן דחק. יותר מדי פעמים מדובר בחוסר מקצועיות. ב-Techdirt מסכמים את הבעיות המהותיות של העיתונות, שהן, יותר מעלות הנייר, אחראיות להידרדרות במצבה. אחרי הכל, אפילו אריאנה האפינגטון אוהבת עיתונים מנייר. ולו בגלל שהם סופגים טוב יותר את הריבה של ארוחת הבוקר לעומת מקבוק פרו.
הכל בראש
הקדישו כמה דקות לקריאת המאמר הנוקב של מארק פישר ב-New Statesman, שמתייחס אמנם למוזיקה בלבד, אבל רלבנטי להרבה יותר תחומים. לדברי פישר, ההתקדמות הטכנולוגית ואתרי השיתוף (כולל אלה הפיראטיים), לא רק שאינם מקדמים את היצירה התרבותית, אלא להפך: מעודדים אותנו להפוך לעכברי נוסטלגיה בורגניים ותאבי תיעוד. יצירה מקורית, הוא קובע, מחייבת שיהוי.
גם במגזין Seed נדרשים לשאלות של יצירתיות, וגם הם נעזרים בדוגמאות מעולם המוזיקה כדי לבחון מה מתרחש במוח בעת שאנחנו נמצאים בעיצומה של סערה יצירתית, כזו המאפשרת לנו לבטא את עצמנו בצורה ספונטנית ולעיתים חד פעמית. רוצים עוד שיטות? שני חוקרים מצאו קשר בין יצירתיות לבין חיים בחו"ל.
נמשיך את הקו היצירתי עם מוזיאון מקוון המוקדש למוזיאונים וירטואליים אחרים, ועם תערוכה חדשה של הצייר דיוויד הוקני, שמצא מדיום חדש: אייפון. האמן הוותיק מאוהב לגמרי בסלולרי בעל צג המגע, שמאפשר לו לצייר באצבעות. אם אתם אמנים פחות ידועים - ולא משנה מאיזה תחום - שמעוניינים להציג את מרכולתכם, היעזרו באתר Society6, שמאפשר לקבל חשיפה טרנס-גלקטית ואולי אפילו מימון.
בעוד שבבלוג של Frog Design מסבירים למעצבים מדוע עליהם לקבל את הדין ולהבין שהם נמצאים בעסקי הפסיכולוגיה ההתנהגותית, אמיר דותן חוזר בבלוגו לסיפור התפטרותו של דאגלס באומן, המעצב הראשי של גוגל (שפרש מתפקידו בעקבות אנליות יתר מצד מעבידיו), ותוהה היכן עובר הגבול בין תחושת בטן של מעצב מנוסה לבין הצורך של חברה גדולה להסתמך על מידע מחקרי.
חלק מהדברים שכותב דותן מוזכרים גם בראיון שערך הניו יורק טיימס עם באומן (היום בטוויטר) ואחרים, שככל הנראה לא ממש היו חותמים על הכותרת: "מידע, ולא עיצוב, הוא המלך בעידן גוגל". ואפרופו מחקר, עיצוב והסתמכות על טעם הקהל - דרק פוואזק, מומחה אינטרנט בכלל וקהילות בפרט מסביר כיצד ליצור אתר שיעשה שימוש נבון בחוכמת ההמונים המפוקפקת.
ולסיום: מה קורה כשנותנים לגיימרים לעצב לעצמם משימות? הם עושים לעצמם חיים קלים ומוכיחים שיצירתיות היא אולי תכונה מולדת, אבל כמותה גם עצלנות מחשבתית.
בפינצטה
איפה הכל התחיל? האקונומיסט בסדרת כתבות המתחקה אחרי הזיכרון הראשון של אישים אלה ואחרים. מעניין לפרקים.
צמד מעצבים קוראים לגולשים לגנוב מהם רעיונות, באקונומיסט, להבדיל, מקיימים דיון ציבורי בעד ונגד זכויות יוצרים. עוד מאמרים מעניינים בגיליון האחרון של מגזין הפקולטה למשפטים באוניברסיטת סטנפורד.
טוויטר אולי מאפשר למרק כמה קשרים ולמצוא תעסוקה, אבל הדרך לאיתור עובדים מוכשרים באמת מחייבת להשיב את קורות החיים אל הנייר.
אזהרה: האוניברסיטאות יאבדו מהרלוונטיות שלהן בעוד עשור.
הכירו את "ההאפינגטון פוסט" של בלוגי המוזיקה.
טימותי נואה מ-Slate מגלה מה שכל ישראלי למוד "תחרות חופשית" יודע: בלתי אפשרי לבטל מנוי בעידן החידושים האוטומטיים והחיובים באשראי.
לוולין הינקס אוהב את האייפון שלו הרבה פחות מדיוויד הוקני, משום שמבחינתו מדובר באמצעי אחסון. מצד שני, המאמר שלו אמנם מתחיל כמו הספד לפטישיזם, אבל מסתיים בשיר הלל לספריות.
יש תוכנת חינם שמאפשרת לכם לשלוט במחשב בעזרת מצלמת אינטרנט, פעולה הדורשת ריכוז מסוים; בניו יורק טיימס מבררים האם עדיין יש לנו יכולת להתרכז. התשובה: מדיטציה יכולה לעזור, אפילו למי שמכורים למייל, כמונו.
