בצד החדשות: סותמים את החורים ברשת
משטרת אוסטרליה תוודא שהאזרחים לא יאפשרו "לרכוב" על ה-WiFi שלהם, חיל האוויר האמריקאי נערך ליום שלאחר הטייס, העיתונים נעים בין קיבוץ נדבות ובין חומות סגורות, וקרב הגיקים השבועי
שוטר בכל ראוטר
למשטרת קווינסלנד, אחת המדינות באוסטרליה, כנראה יש יותר מדי זמן פנוי ועודפי תקציב, אז היא מצאה מה לעשות בהם: מעתה, יתחילו השוטרים לשוטט ברחבי המחוז בכלי רכב המצוידים במחשב, שמנסה לזהות רשתות אלחוטיות באזור ולהתחבר אליהן – פעילות המכונה Wardriving.
והיה וימצאו השוטרים רשת בלתי מאובטחת שכזו, הם ידפקו בנימוס על דלת הבית או העסק, ויסבירו לבעלים בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים שעליו לאבטח את הרשת שלו. עדיין אין להם כלים לאלץ אזרחים לעשות זאת בפקודה, אבל ביקור מהבחורים בכחול-פלדה בדרך כלל משיג את שלו.
שוטר אוסטרלי. יפטרל סביב הראוטר? צילום: אי פי איי לטענת המשטרה, המטרה שלה היא למנוע פשיעת מחשב, כמו הונאה והתחזות. השימוש המשפטי בבריטניה בנושא היה אחר: שם, ניסתה תעשיית ההקלטות להרשיע משתמשים שהרשת שלהם לא היתה מאובטחת, בטענה שמדובר בפרצה הקוראת לגנבי תוכן, ועושה זאת במכוון. לפחות ספקית רשת אחת בבריטניה כבר הודיעה ללקוחות שאם הרשת שלהם לא תהיה מאובטחת, החברה תנתק אותם.
משטרת קווינסלנד שבה ומדגישה שהגלישה באמצעות רשת של מישהו אחר, גם אם לא מדובר בגלישה לשם פשע, היא עבירה על החוק. משטרת מדינה סמוכה, ניו סאות' וויילס, בוחנת בעניין את המתרחש בקווינסלנד ושוקלת להצטרף.
סופו של האביר המוטס
הרומנטיקה שסביב טייסים מקורה במלחמות העולם, במיוחד הראשונה. הדברים הרעועים שהוטסו באותה מלחמה היו גורמים לטייס מודרני להשתין במכנסיים: צעצוע מעץ, מודבק בחוט, שלעתים היה מצליח לדפוק לעצמו צרור מקלע במדחף. חלק ניכר מהצעירים הלהוטים שעלו על הקקמייקות האלה, שלחלקן לא היה מספיק כוח סוס כדי להתנגד לרוח חזקה, לא חזר. המדיניות הבריטית המטומטמת – טוב, זו מלחמת העולם הראשונה, אחת משלל החלטות בריטיות מטומטמות – היתה שלא לספק לטייסים שלהם מצנחים, כדי שלא יתפתו. את התוצאות אפשר לשער. כאן, בין השאר, התחילה האמירה הידועה שיש טייסים ותיקים ויש טייסים אמיצים, אבל אין טייסים ותיקים ואמיצים.
מכל זה נוצרה הרומנטיקה של האביר המוטס, איש הפלדה, האיש שבעורקיו זורמים מי-קרח, המקצוען נטול הפניות, שהיה מסוגל להעריך תכונות דומות אצל יריביו שבצד השני. כפי שכתב ייטס, ב"טייס אירי חוזה מותו,"
I know that I shall meet my fate
Somewhere among the clouds above;
Those that I fight I do not hate,
Those that I guard I do not love;
העיקר מבחינתם היתה המשימה, רצוי כשהיא מלווה באיזה קרב טוב עם יריב שווה ערך. שני הצדדים התייחסו באבירות חריגה – בשתי מלחמות העולם – לטייסים שנשבו, הרבה יותר מאשר לסתם חי"רניקים או שריונרים.
האביר יורד מהקוקפיט. פני העתיד: מטוס ללא טייס צילום: תעשייה האווירית כל זה נגמר השבוע. חיל האוויר האמריקאי, מעוז של מאצ'ואיזם שופע מאז 1917, הודיע בשקט שהוא מתחיל להיערך לתקופה שבה לא יהיה עוד צורך בטייסים, וכל כלי הטייס יהיו רובוטים, בדרגה זו אחרת של עצמאות. זה לא יקרה מחר – הם נערכים ל-2047, שזה שאפתני מאד מצידם – אבל אפשר לשמוע את סופו של עידן.
לרובוטים המעופפים, המל"טים החמושים ומזל"טי הריגול, יש יתרון בולט אחד על פני מטוסים מאוישים: הם לא חוזרים הביתה בארון, הם לא נופלים בשבי ונעלמים לשנים. בקיצור, המחיר הפוליטי של הפלת מטוסים שכאלה הוא זניח.
יש קוץ בולט למדי באליה הזו, והוא שקרבות בלי גופות הם תמריץ נהדר לפוליטיקאים לפתוח במלחמות מיותרות, אבל זה כבר גולש מעבר לתחום של הטור הזה.
מתרסקים בלהבות
מה יהיה עם העיתונים? כל יום מביא איתו עוד חדשות רעות. הניו יורק טיימס, ספינת הדגל של העיתונות האמריקאית – אם היה להם דולר על כל פעם שמישהו כתב את התואר הזה בשנה האחרונה, מצבם הכלכלי היה משתפר פלאים – הודה השבוע בחצי פה שמצבו על הפנים, שהוא התחיל לשקול לשלם לפרילאנסרים דרך קרנות של שוחרי טוב, ושלמעשה הוא רוצה כסף מהקרנות הללו בעצמו. אפשר להבין אותו – העיתון סוחב חוב של מיליארד דולר – אבל אפשר גם לתהות איך תיראה עיתונות חוקרת, שחיה על שולחנו של בעל הון, מיטיב ככל שיהיה.
אחרים חושבים על הכיוון ההפוך. הסופר והעיתונאי הוותיק דיוויד סיימון פרסם השבוע מאמר בג'רנליזם רוויו (מוטו: "עיתונות חזקה, דמוקרטיה חזקה"), שבו קרא למו"לים הגדולים של הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט להתעורר, להבין שהרשת ברחה להם עם התוכן, ולהתחיל לבנות חומת ברלין סביב התוכן שלהם, ובלי הנחות. בלי "קבלו את רוב העיתון בחינם, שלמו על הדברים הטובים באמת": הוא דורש תשלום על הכל. רוצים חדשות? שלמו. רוצים תוכן שעבר עריכה? שלמו. לא תשלמו? לכו לקרוא משהו אחר.
הבעיה היא שהעיתונים הרגילו את הציבור לקבל תוכן בחינם ברשת. ברשתות הסלולריות, המצב אחר. שם, שום דבר לא חינמי. השאלה היא אם אפשר לסגת כך לאחור – או שהעיתונים יאבדו את שאריות קוראיהם.
גוגל נגד אפל
אפל ציינה בשבוע שעבר שנה לקיומה של חנות האפסטור השנויה במחלוקת שלה, ודיווחה שבמהלך אותה שנה הורדו יותר מ-1.5 מיליארד אפליקציות ממנה. נניח שזה נכון. נתון שאפל לא התעכבה עליו הוא כמה הכניסה האפסטור: לפני שנה, טען סטיב ג'ובס שהיא תגלגל מיליון דולר ביום, כש-30% מהם מגיעים לאפל עצמה. האם זה מה שקרה? לא ברור.
גוגל, שגם לה יש אפסטור משלה – מוביילמרקט, למכשירי אנדרויד – לא התלהבה. בכיר בחברה אמר השבוע שעתידה של הרשת הוא לא האפסטור, אלא הדפדפן. הצרכנים, הוא אומר, ירצו "דפדפנים חזקים יותר ויותר", משום ש"אף אפסטור לא תעמוד בדרישה לתוכן" של הצרכנים. התוצאה, כמתבקש, היתה התחלה של קרב גיקים. בהערה צינית, יש לומר שלא בטוח שגוגל רוצה לנהל את הקרב שלה מול אפל דווקא בחזית הדפדפנים: נתח השוק של אפל בשוק הזה הוא קטן יחסית, אבל הוא עדיין גדול פי ארבעה מנתח השוק של כרום, שמדשדש סביב השני אחוזים מזה כמעט שנה.
