מדורת הסופרבול
סטארט-אפ בדאון טאון תוהה: אם האירוע הנצפה ביותר של השנה משודר בלייב, אז למה הפרסומות עדיין לא משודרות בזמן אמת?
"אז מה עושים בערב הסופרבול?", שאל אותי גדעון, התוספת החדשה לחבורת הישראלים בניו יורק. "עליי, אני מארח", הכרזתי, "אה, ואם אתה מתעקש אתה יכול להביא גם משהו קטן לאכול". ואכן בערב יום ראשון, בהתאם לתוכניתי השטנית, משהו קטן הצטרף למשהו קטן, ובסופו של דבר מטלת האירוח היחידה שלי היתה לספק טלוויזיה מחוברת לכבלים.
על השולחן נערמו נאצ'וס תרומת שרון ואנדי, דאנקן דונאטס ובאדוויזר באדיבות גיל והחבר שלו, באקלאוות שהביאו גיא ויאיר ומיני־המבורגרים שקנה גדעון. כוכב הערב היה שי, שלא רק כיהן על תקן הפרשן, אלא גם הקפיד על המסורת והביא כנפיים. מתברר שהכנפיים הן הגפילטע פיש של ערב חג הסופרבול, וברחבי אמריקה נצרכו באותו לילה 4 מיליארד מהן. תחלקו את זה ב־2 ותבינו כמה תרנגולות שילמו בחייהן על מחיר החגיגה.
בעיטת הפתיחה סימנה את תחילתו של המשדר הנצפה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב: 111 מיליון אמריקאים ולפחות 9 ישראלים ישבו מרותקים לשידור החי. כשיצאתי לשאוף אוויר במרפסת, הבחנתי שבכל גורדי השחקים סביבי מהבהבים אורות המסכים בקצב אחיד. השידור החי הוא מהרגעים הבודדים שבהם הטלוויזיה הסלונית חוזרת לימי הזוהר שלה, והופכת שוב למדורת שבט ענקית שכולנו מתחממים לאורה.
כשזה מגיע לאירועים חיים, כיום עדיין אין משמעות אמיתית לאלטרנטיבות הצפייה הטכנולוגיות, כמו הממיר המקליט או הורדות בלתי חוקיות. מאז ימי הנחיתה הראשונה על הירח, עוד לא נמצא תחליף ליכולתה המופלאה של הטלוויזיה לרתק אומה שלמה לרגע משותף אחד.
התוספת הפכה למנה העיקרית
בין עשרת המשדרים שזכו לרייטינג הגבוה ביותר אי פעם בארה"ב ניתן למצוא בעיקר משדרי גמר של "אמריקן איידול" ו"הישרדות", ולא מעט סופרבולים. המשותף לכולם הוא לא רק העובדה שמרביתם היו נכשלים במבחני הסוגה העילית של הרשות השנייה, אלא בעיקר שהם שודרו בלייב. למעשה, השרידים האחרונים בטבלה לטלוויזיה מוקלטת מראש הם פרק הסיום של "מ.א.ש", והפרק בדאלאס שבו נחשף מי שירה בג'יי.אר.
החגיגה החיה הזו היא מגש הכסף לתוספת שהפכה למנה העיקרית, ה־פ־ר־ס־ו־מ־ו־ת, אותן פיסות שידור שבסופרבול השנה נמכרו ב־3.5 מיליון דולר לכל 30 שניות. למעשה, הפרסומות התחרו ברמת העניין שעורר המשחק עצמו, זכו לדיווחים חדשותיים שעסקו רק בהן ותרמו לשבירת שיא ציוצי הטוויטר, שהגיע ל־10,000 ציוצים לשנייה.
איור: ליאב צברי
בזמן שניסיתי להבין מי מבין הקפטנים עושה בבית טאץ' דאון לג'יזל, חשבתי לעצמי שאם השידור החי הוא המקלט האחרון של הטלוויזיה ועיר הברקת הנוצצת של הפרסום, למה לא לשלב בין השניים? הרי באינטרנט פרסום בזמן אמת הוא כבר סטנדרט, ותוכן המודעות כיום מיוצר בזמן אמת על פי מאפייני הגולש והתוכן סביבו.
ברבע השני של המשחק ראיתי את הסנונית הראשונה במגמה הזו מגיעה לטלוויזיה: סוכנות הפרסום של קוקה־קולה הקליטה מראש סדרת פרסומות בכיכובם של דובי קוטב שצופים בסופרבול, כאשר כל דוב מעודד קבוצה אחרת. הפרסומות ששודרו לבסוף התאימו למצב המשחק באותו רגע, וסימנו את העתיד מבחינת האפשרויות לפרסומות שייעשו בטכנולוגיית זמן אמת.
במחצית שיתפתי את האורחים ברעיון שלי: הגיע הזמן לקחת דקת פרסומת ולעשות בה משהו בלייב. פאנל החברים, שהורכב רובו מבעלי ותק כזה או אחר בענף הפרסום, הביט בי ברחמים ופסק: "יאללה, לך תביא עוד בירה מהמטבח".
מדורת השבט, ולא רק מול הטלוויזיה
עם שריקת הסיום וניצחונה של ניו יורק, התחילו להישמע צעקות מהרחוב. נשאבנו סקרנים למטה, צועדים לכיוון היוניון סקוור, רק כדי להיתקל בהתקהלות ספונטנית ביציאה מהסאבוויי. למרות הקור,
אלפי אנשים לא הסתפקו במדורת השבט המשודרת וביקשו לעצמם את המדורה הפגאנית של פעם, זו עם השירים, השאגות, הקפיצות באוויר והחיבוקים המיוזעים. "יו.אס.איי! יו.אס.איי!", הם צעקו בשמחה אינסופית והניפו באוויר בקבוקי בירה מלאים. לא יכולתי שלא לחשוב שאם באדוויזר היתה מחלקת קצת בירות, מוציאה לכאן ניידת שידור, שמה את הכיתוב "יוניון סקוור לייב ביי באדוויזר" וככה ממלאת את הספוט שלה בסיום המשחק - זו היתה יכולה להיות הפרסומת הכי מגניבה בעולם.
טייק אווי
1. השידור החי הוא עיר המקלט של הטלוויזיה
2. בקרוב נראה פרסומות טלוויזיה בזמן אמת
3. ג'יזל מעדיפה ספורטאים על פרסומאים
הכותב הוא מייסד ומנכ"ל FanGager הפועלת מניו יורק, שפיתחה טכנולוגיה המאפשרת למותגים לנהל את המעריצים שלהם בפייסבוק ובטוויטר
