דו"ח טכנולוגי
החטיפה בניגריה: כשמחאה ברשת עלולה להרוג 300 ילדות
הלחץ שמפעילים מיליוני גולשים - ביניהם מישל אובמה - על ממשלת ניגריה רק משחק לידי החוטפים ואף מסכן את החטופות, איך משפיעה פייסבוק על הדימוי העצמי של משתמשיה וכמה מספרי טלפון אתם יכולים לזכור בעל פה מאז שעברתם לסמארטפון
לפני שנתיים, כוסו קירות ברחבי העולם - גם בארץ - בכיתוב Kony2012 או #Kony2012, כחלק מקמפיין להביא להסגרתו ולהעמדתו לדין של אחד האנשים המאוסים ביותר על פני כדור הארץ - איל המלחמה מאוגנדה ג'וזף קוני. שנתיים חלפו, ולא קרה כלום. קוני עדיין נמצא שם איפשהו.
לא, יאמרו תומכי הקמפיין, זה לא מדויק. יש הרבה יותר אנשים שמודעים עכשיו לקוני ולמעשיו. זה נכון, אבל האם זה מועיל? הסיבה שהדיון הזה מתעורר שוב הוא משום שארגון טרור דוחה מהמקובל, בוקו חראם מניגריה, חטף לפני מספר ימים כ-300 נערות, והעולם המערבי התעורר בתדהמה ומיד פצח בקמפיין האשתג: #bringbackourgirls, ספציפית. מפורסמים רבים נרתמו אליו, ביניהם מישל אובאמה.
למיליציות הניגריות לא אכפת כמה לייקים תעשו צילום: בלומברג הקמפיין הזה כבר זכה ללא מעט לעג. הכותבת נסרין מאליק, סודאנית במקור שמתגוררת בלונדון, צייצה כך: "חמשת השלבים של התגובה המערבית לאירועים בחו"ל: 1. בורות. 2. חוכמת ויקיפדיה. 3. זעם. 4. #האשתגסולידרי 5. אובססיה עצמית מייגעת". אנחנו, למי שתהה, נמצאים בשלב האחרון.
הבעיה היא שארגונים כמו זה של קוני או בוקו חראם לא מושפעים מקמפיינים זועמים בטוויטר. בניגריה, בתור התחלה, החשיפה לרשת מוגבלת מאוד. 32% מהאוכלוסיה מחוברת לרשת ורק מחצית מהאוכלוסיה הכוללת מחוברת בכלל לחשמל. פחות מעשרה אחוזים מהניגרים משתמשים בפייסבוק, אם כי כ-20% מהם משתמשים בטוויטר (ומותר להניח שדי נמאס להם מבדיחות על העוקץ הניגרי).
נשיא ניגריה, גודלאק ג'ונתן, יודע שהוא בבוץ ושהתדמית של המדינה שלו תספוג מכה איומה אם המשבר הזה לא יסתיים בקרוב ויסתיים טוב. לבעיה יש שלוש חלקים: השטח של ניגריה הוא עצום (923,768 קמ"ר, היא מהגדולות במדינות אפריקה), בוקו חראם נהנה מתמיכה רחבה באוכלוסיה, במיוחד בקרב בני האוסה-פולאני שמהווים 21% מהאוכלוסיה, ולארגון אין שום בעיה בכלל עם תעמולה עוינת במערב נגדו. לבוקו חראם לא אכפת מה אומרים עליו בתוכניות הבוקר, והוא לא עוקב אחרי טוויטר. הוא מעוניין להשפיע על ניגריה; ספציפית הוא מעוניין להחזיר עטרה ליושנה ולהפסיק את הלימודים בנוסח מערבי בבתי הספר שם. ככל שיכתבו עליו יותר, התומכים שלו יתאחדו סביבו – והמתנגדים שלו יפחדו יותר. המקרה הזה הוא מקרה קלאסי של חשיפה שמשחקת לידי הטרוריסטים.
כפר בניגריה. תמיכת המקומיים בארגון הטרור יוצרת אתגר מבצעי עצום צילום: cc by zouzouwizman אז מה, גורביץ, מה הפתרון שלך? אין לי. אני גם לא מתיימר להציג פתרון. לעזאזל, אני אפילו לא דובר את השפה המקומית וכמעט שלא שמעתי על בוקו חראם בשלוש השנים שלפני החטיפה הזו. אני יודע, עם זאת, שהאשתג עוד לא שחרר אף בן ערובה. גם אם הגברת הראשונה של ארה"ב משתמשת בו.
אקטיביזם הכורסא הוא במקרים רבים לא אפקטיבי - אך במקרה של המשבר הניגרי, צפוי להיות אפילו מסוכן. הטיפול בפיגוע חטיפה המוני הוא מבצע מורכב מאוד עבור כל יחידה צבאית שהיא. כדי לפתור את המשבר, יש צורך בנהלי פעולה צבאיים שנבנו מראש ותורגלו היטב (כפי שלמדה מדינת ישראל על בשרה ב-1974, לאור פיגוע החטיפה במעלות) ובמודיעין מדויק מאוד (שבשל היעדרו נשאר גלעד שליט בשבי חמאס במשך חמש שנים). בנוסף, יש צורך בתכנון מבצע שיבטיח את הישרדות החטופים; כוחות הביטחון של רוסיה לא עשו זאת ב-2004, כשמחבלים צ'צ'נים חטפו 1,800 אזרחים בעיר בסלאן ו-344 נהרגו במהלך החילוץ, רובם ילדים. הלחץ הבינלאומי המקוון עלול לדרבן את הממשלה הניגרית להורות על פעולה לפני שהבשילו התנאים המבצעיים הנכונים - מה שללא ספק יסכן את חיי החטופות.
מה עושה לכם הטרשת החברתית
אם אתם סובלים מבעיות דימוי עצמי, מחקו את חשבון הפייסבוק שלכם עכשיו. חוקרים אוסטרלים ערכו ניסוי כפול: קבוצה אחת התבקשה להתנזר מכתיבה בפייסבוק במשך מספר ימים. קבוצה אחרת התבקשה לכתוב כמה שהיא רוצה, אבל מבלי ידיעתה, מחצית ממנה נחסמה מקבלת משוב. כלומר, אנשיה יכלו לכתוב, אבל לא ראו אף לייק, תגובה או שיתוף של תוכן שיצרו.
התוצאות היו חד משמעיות. גם האנשים שנמנעו מלכתוב וגם אלו שכתבו אבל לא קיבלו תשובות חשו מבודדים, מורחקים מהקבוצה, מבוזים, ודיווחו על ירידה ניכרת בדימוי העצמי שלהם.
למה לא עושים לי לייקים? צילום: shutterstock
פייסבוק היא משחק עדר. היא אולי משחק עדר טיפה הוגן יותר מזה שאנחנו מנהלים בדרך כלל, כי היא מאפשרת לכשרון לשחק במקום שאותו תופס בדרך כלל המראה החיצוני והקפדה על שימוש במותגים פופולריים, אבל היא עדיין משחק עדר. והעדר יכול להיות אכזרי, אפילו בלי להתאמץ. הוא רק צריך לעשות את הדבר שלא דורש ממנו כלום - להתעלם. הנזק כבר נעשה.
אז אם יש לכם בעיות דימוי עצמי, כאמור, רצוי שלא להשתתף במשחק הזה. הוא רק יחמיר את מצבכם. צאו החוצה, פגשו חברים, עשו משהו מועיל עם עצמכם. רק אל תרבצו מול הטרשת ותקליקו שוב ושוב על F5.
הפשע ממשיך להשתלם
כשבוע חלף מאז שהושגה פשרה בתביעה היצוגית שהוגשה נגד אפל, גוגל, אדובי ואינטל בפרשת הקנוניה שהוביל סטיב ג'ובס נגד עובדי ההייטק. על פי הפשרה, החברות ישלמו 324 מיליון דולר והתיק ייסגר. לא ברור מדוע היא הושגה ולמה, הכל עדיין חשאי, ולא מעט מהאנשים שהגישו את התביעה זועמים. חלק מהם פנו לבית המשפט ודרשו לפתוח מחדש את התיק.
הסכום המקורי של התביעה היה 3 מיליארד דולר. על פי החוק האמריקאי, עבירה על חוקי ההגבלים העסקיים גוררת קנס גדול פי שלוש מסכום התביעה. כלומר, תאגידי הפשע המאורגן של עמק הסילי-קון עמדו להפסיד 9 מיליארד. הם צפויים כעת לשלם בערך שלושה אחוזים מזה.
ענקיות ההייטק מרככות את בית המשפט צילום: אימג'בנק/thinkstock לאפל יש יותר מ-150 מיליארדים בבנק. לגוגל, אינטל ואדובי יש עתודות מזומן משולבות של כ-80 מיליארד דולר. הן יכלו לעמוד בתשלום הזה, והן גם היו לומדות לקח חשוב.
אחד התובעים ניסח זאת כך: "אם גנב נתפס בווידאו גונב אייפד בשווי 400 דולר מחנות אפל, האם התוצאה הצודקת וההוגנת תהיה שהוא ישלם לאפל 40 דולר, ישמור על האייפד, ויילך משם בלי שום רישום או הודאה בעוול? כמובן שלא".
כולם מרוויחים פה חוץ מהקורבנות: החברות מצליחות להעלים פרשה מביכה במיוחד, עורכי הדין גורפים כ-75 מיליונים, והקורבנות יקבלו כמה אלפי דולרים עלובים כל אחד. בתי המשפט ממשיכים לשמן את המערכת הקפיטליסטית, במקום להתמקד במטרתם - עשיית צדק.
קצרצרים
1. מה עושים הסמארטפונים לזכרון שלנו? פעם, לא כל כך מזמן, טלפונים סלולריים שמרו משהו כמו עשרה מספרים. את השאר היית צריך לזכור. התוצאה היא שאני זוכר לא מעט מספרים סלולריים מהתקופה ההיא, אבל אם מישהו מידידי שינה את המספר שלו לאחר אחרי שעברתי לסמארטפון? אין מצב שאני אזכור את המספר. חוקרים בבריטניה הגיעו למסקנות דומות: כמחצית מהאוכלוסיה, הם אומרים, לא מסוגלת לזכור יותר משלושה מספרי טלפון. השאלנו את הזכרון שלנו לגוף חיצוני - וכפי שגילו 81% מהבריטים שאומרים שהם חוו חוויה שלילית כאשר התפגרה הסוללה שלהם - לגוף חיצוני שלא תמיד אמין.
זוכרים את הימים בהם שלפתם מהזיכרון עשרות מספרים? צילום: shutterstock
2. אם אתם רוצים לפתוח סטארט-אפ בתחום הספרים, תשכחו מזה: יש שתי ענקיות בתחום - אמזון ואפל - שמנהלות יחסי ידיבים (frenemies) עם שורה של גורילות, המו"לים הגדולים. הסיכויים שלכם לשבש את אמזון הם, איך לומר, לא משהו. עיברו לתחום אחר, אפילו במסעדנות יש יותר עתיד. אולי תפתחו דוכן טוסטים? בעצם לא כדאי; זה יעבוד רק למי שכבר מכר סטארט-אפ אחד לפחות.
3. תלמיד לאמנות בטקסס לא רצה לגשת לבחינת גמר; הוא לא אהב את המקצוע והמורה קפדנית. על כן הוא הגיע איתה לעסקה: אם הוא יצליח להביא לכך שתמונה של שניהם לוחצים ידיים תזכה ל-15,000 ריטוויטים, הוא וכל הכיתה שלו יהיו פטורים מהמבחן. הוא קרוב מאוד ליעד, אבל המנהל של בית הספר לא כל כך אהב את היוזמה ההזויה הזאת. לדבריו, כל העסק היה בדיחה שיצאה משליטה.
4. אם מישהו היה צריך עוד הוכחה לכך ששיטת הפטנטים שבורה ומגוחכת, אמזון סיפקה אותה. היא הוציאה פטנט על שיטת צילום בפלאש, שמטרתה היא להביא לכך שמישהו יעמוד על רקע לבן ויבודד ממנו בצורה מובהקת. הבעיה, כפי שציין הצלם הוותיק דיוויד הובי - מפעיל אתר הצילום המשפיע Strobist - היא שהוא השתמש באותה השיטה בדיוק החל מ-1988. למעשה, השיטה היתה קיימת עוד הרבה לפני כן; אמזון הוציאה פטנט על טריק שצלמים משתמשים בו כבר 50 שנה. אם היא תנסה לתבוע מישהו, זה ייגמר רע. הובי חושב שאמזון הצליחה לעשות מה שאלף כותבי טכנולוגיה התקשו לעשות: להצביע על האבסורד בלב שיטת הפטנטים.
