כשהפרטיות משילה בגדיה

מאז הקלטת ההיא של אנדרסון השתנו הרבה דברים באינטרנט, אבל תופעה אחת שרדה: פורומים מכוערים למראה, סודיים יותר ופחות, שבהם נפגשים גולשים עם קצת יותר הבנה ועניין בטכנולוגיה מהממוצע. חלקם האקרים, חלקם סתם מתעניינים, ורבים מהם גברים חרמנים עם מעט מאוד כבוד לפרטיותן של נשים מפורסמות יותר או פחות.

ג'ניפר לורנס, קורבן בולט של הפריצה צילום: רויטרס

התמונות החלו לצוץ כבר לפני כשבוע בפורום בשם AnonIB, שבאופן אירוני מציע לגולשיו אנונימיות מוחלטת ומתמקד במסחר בקבצים גנובים. מ-AnonIB נדדו התמונות לפורום 4Chan הגדול והמפורסם יותר, שמתייחס לצנזורה בערך כמו שאוהדי הפועל מתייחסים למכבי. הדרך אל המיינסטרים משם כבר היתה קצרה.

סקסטינג ששווה מיליארדים

כשפרסמנו השבוע ב"כלכליסט" מדריך שמסביר למשתמשים איך למנוע מתמונות מביכות שלהם לדלוף לרשת, אחת התגובות הבולטות ביותר היתה: "יש דרך הרבה יותר בטוחה מזו שהצעתם – פשוט אל תצטלמו בעירום". צילום תמונות כאלה נתפס בעיני רבים כמעשה מטופש וחסר אחריות של קומץ אידיוטים אקסצנטריים.

מי יראה את התמונות שלך?

אז הנה נתוני האמת: מחקר שערך מכון Pew גילה שבשנה שעברה 44% מבני הנוער האמריקאים שלחו או קיבלו בסמארטפון הודעה בעלת אופי מיני מובהק, או בקיצור סקסטינג. מחקר נפרד, של אוניברסיטת פורדו באינדיאנה, טוען שארבעה מכל חמישה צעירים בני 21 שלחו או קיבלו סקסטינג, וכמעט מחצית מהם שלחו תמונות סלפי-עירום.

זאת תופעה שבולטת יותר בקרב צעירים, אבל לא רק: חברת האבטחה מקאפי, שסקרה בני 54–18, גילתה שמחציתם שמרו במכשיריהם מה שהוגדר כ"תכנים אינטימיים" (גם אם לא בהכרח שלהם). קשה להאמין שמדובר בחבורה ענקית של מטומטמים, שעיוורים לסכנה ולא מודעים לגבול בין פרטי לציבורי. למעשה, עושה רושם שהסכנה והפרטיות היא מה שמתדלק את המשחק החברתי הזה. התמונות האלה מעניינות, בסופו של דבר, כי הן פרטיות.

כשמצלמים תמונת עירום תמיד נותנים אמון במישהו. במעבדת פיתוח הפילם בימים עברו, באפל וגוגל בהווה, וקודם כל - במי שהתמונה מיועדת אליו. משחק השליטה הזה מרגש יותר מתמיד דווקא בתקופה הנוכחית, שבה אנחנו מופצצים בדימויים מיניים שנערכו ונבחרו בקפידה.

הוא מהווה בסיס ללא מעט אפליקציות מצליחות: הבולטת שבהן היא סנאפצ'ט, שמאפשרת שליחת הודעות שמשמידות את עצמן לאחר כמה שניות. שווי השירות הזה, שהפך למזוהה במיוחד עם סקסטינג, מוערך בסכום אסטרונומי של 10 מיליארד דולר. הוא הוביל את פייסבוק להשיק שירות מתחרה בשם סלינגשוט, שפועל כך: משתמש אחד שולח לאחר תמונה או סרטון מפוקסלים והנמען יכול לראות אותם רק לאחר ששלח משהו בתגובה. וזה עוד בלי להתייחס לשימוש הרווח בווטסאפ להפצת תמונות עירום, שמגיע לכותרות כשכמה מהן דולפות החוצה.

עדכון גרסה לפרטיות

לא במקרה ג'ניפר לורנס, שסירבה בעקביות להתפשט כשחקנית ומחקה ממכשיריה את התמונות שדלפו, היא הפנים והגוף של הפרשה הזאת: מישהו פשוט לא הסכים לקבל את העובדה שלורנס סירבה לתת לאחרים לשלוט במיניות שלה. לדעת שקיים סיכון (ולורנס, שמחקה את התמונות ממכשירה, בהחלט ידעה שקיים סיכון) זה לא "לבקש את זה", כמו שאישה שמשתכרת בבר לא מבקשת שיאנסו אותה.

האקרים ינסו ליירט את התמונות שלכם

אבל הסיכון הזה קיים כמעט בכל פינה ברשת, גם ארוטית פחות. אם הענן של אפל אכן סובל מבעיות אבטחה (אפל מכחישה אפשרות כזאת), אז לא רק תמונות עירום עלולות לדלוף משם, אלא גם קבצים רגישים שהמשתמשים כלל לא העלו על דעתם שעלולים להיחשף.

החברות הפועלות בתחום, מפייסבוק וגוגל ועד לסטארט-אפים קטנטנים, חתמו עם הגולשים על הסכם במעמד צד אחד. הן מספקות למשתמשים פלטפורמה להביע את עצמם, ליצור קשר עם אחרים, להתפרסם ולהיחשף. המחיר מעורפל יותר, ומאפשר להגיד בקלות רבה יותר "מה הסיכוי שזה יקרה". מה הסיכוי שדווקא הקבצים שלי יעניינו עיניים זרות, בין אם של החברות

עצמן, של סוכנויות ריגול או של האקרים תאבי בצע.

הפרדוקס, כמובן, הוא שככל שאתה יותר מעניין את הגולשים האחרים, כך הסיכוי שיפגעו בך גדול יותר. קחו לדוגמה את אפליקציית סיקרט: לא קשה להרכיב רשימת חשודים בפרסום סוד מסוים - ושיטות שונות שצצות ונחסמות בידי האפליקציה מציעות זיהוי מדויק יותר. אלא שהשיטות האלה דורשות זמן ומאמץ, ואם הסודות לא מספיק מעניינים – אין טעם להפעיל אותן.

אפשר לראות במצב הזה את מות הפרטיות, כמו שטען לא אחר ממארק צוקרברג. אני מציע לראות בו מעין עדכון גרסה למושג הפרטיות: מי שרוצה לא להיחשף יכול עדיין להישאר מנותק, ולשלם את המחיר החברתי. רובנו, גם אלה שלא פותחים את הבוקר בסלפי-עירום, בוחרים כרגע אחרת.