הדרך להגבלת הריגול הממשלתי עוברת בתחתונים שלך
מה מלמד אותנו הראיון שערך ג'ון אוליבר עם אדוארד סנודן על בעיית המודעות לכוחן המופרע של סוכנויות המודיעין, הפליטים האומללים בסוריה הופכים למשחק מחשב למי באמת שייך מחשב המכונית שלך ואיך השפיעה אפל על התשובה
ג'ון אוליבר עשה זאת שוב: אחרי שלפני כשנה הצליח לעורר דיון ציבורי בשאלה המפוהקת מאד של נייטרליות רשת, ולהשפיע בפועל על המדיניות של ה-FCC, באמצעות תמצות הבעיה לשאלה כיצד נמנע מחברות הכבלים לזמבר אותנו, הוא הצליח לגרום לאמריקאים לחשוב שוב על החשיפות של סנודן.
זה לא היה פשוט. כפי שהראה אוליבר, לרוב האמריקאים שנדגמו רנדומלית אין מושג מיהו סנודן וגם לא מי יודע מה אכפת להם – כפי שהוא הראה לסנודן ההמום משהו בפגישה בין השניים במוסקבה. אבל אוליבר, שמסתמן במהירות כאחד העיתונאים החשובים בעולם, הצליח בכל זאת לשנות את הדיון. איך? הוא הבהיר לאמריקאים שלממשלה יש את היכולת לראות את התמונות שהם שולחים של איברי המין שלהם.
אוליבר מראיין את סנודן צילום: יוטיוב
מסתבר שסקסטינג הוא מנהג הרבה יותר נפוץ ממה שחושבים, ושאנשים שאין להם כוח לדיונים על סמכויות הריגול של הממשלה מבינים אינסטינקטיבית שיש פה בעיה, ברגע שמסבירים להם שלממשלה יש גישה לתמונות האלה.
בכך, מיסגר אוליבר את הדיון מחדש: מעכשיו הוא לא על איזה סעיף בלתי קריא בחוק הפטריוטיות, אלא על השאלה האם סוכן ממשלתי כלשהו מעביר את התמונות של הג'ונסון שלך בין החברים שלו ומגחך. כפי שאנחנו כבר יודעים, התשובה היא חיובית. עבדכם הנאמן הופתע לשמוע על אחד השטיקים היותר נבזיים של ה-NSA, אותו הציג סנודן בראיון: ברגע שהמייל שלך יוצא מגבולות ארה"ב לשרת בחו"ל, גם אם הוא מיועד לחזור לקורא בארה"ב, מותר להם לקרוא אותו כי זו "תקשורת חוץ".
וזה המצב שאליו התדרדרה אחת הדמוקרטיות הגדולות בעולם: ההטפשה של הציבור באמצעות הזרקה בלתי פוסקת של בידור לא מאפשרת לדון בשאלות קריטיות, אלא אם מדגימים אותן על אבר המין של הנשאלים. אני מניח שגם זה משהו. ההצלחה של התכנית של אוליבר היתה מהירה: כבר הוקם האתר cantheyseemydick ונמסר שהוא זוכה לתעבורה נאה.
פליטים? משחק
כמה שעות נסיעה מכאן מתרחש טבח עצום ומחריד, אבל בגלל שהוא מתרחש מאז 2011 ופוגע באוכלוסיה שהתרגלנו לראות כאוכלוסיית אויב, אנחנו כמעט שלא שמים לב. ה-BBC עורר דיון לאחרונה כשהוציא משחק טקסט, בשם "מסע סורי", שמתאר את בריחתה של משפחה סורית טיפוסית מאזור הקרבות אל מקום בטוח. הוא מבוסס על בחירות שמבצע השחקן: האם לסמוך על מבריחים? רעיון רע, אבל מה האופציות? לשוט לאירופה (זול יותר) או לטוס אליה (בטוח יותר)? לברוח למצרים, או אולי לטורקיה? ופעם אחר פעם, ההחלטות נגמרות בטרגדיה.
מתוך המשחק של ה-BBC
המשחק הותקף ונטען שמדובר בניצול ציני של טרגדיה, טענות שהעלו גורמים שלא הבינו מה הרעיון מאחוריו. זה ממש לא משחק לילדים - ולא רק משום שאלה מעדיפים לרוב ציפורים צבעוניות או פיצוצים מרהיבים ולא קווסט מבוסס טקסט; משחקי מחשב הם מדיום שבכוחו לחנך מבוגרים. לפני מספר שנים צץ משחק דומה על נסיון ההשרדות הנואשים של פליטי דארפור. המשחק נועד להבקיע לבבות אטומים שמדלגים על כותרות. ואם זה יועיל, אז מה טוב.
לפתוח את מכסה המנוע
ארגון זכויות הגולשים הוותיק EFF יוצא במאבק חדש: הוא דורש להכיר בקוד של המחשבים שנמצאים פחות או יותר בכל מכונית מודרנית כשייך לבעלי הרכב. כרגע, החוק מתייחס לקוד כזה כרכושה של החברה שבנתה את האוטו - וכל נסיון להתעסק איתו או לשנות אותו הוא עבירה על חוקי זכויות היוצרים.
כלומר, מה שקורה בפועל הוא ניכוס של הרכב על ידי החברה. רכב הוא משהו שהבעלים מתעסק בו, משנה, משפר, מתקן, לוקח למוסכניק החביב עליו. אם חלק מרכזי מהרכב הוא תוכנה, ואם אין אפשרות להתעסק בתוכנה הזו אלא על ידי טכנאי מורשה של היצרנית, יצרניות הרכב יעשו לציבור הנהגים את מה שאפל עשתה לרוכשי המחשבים הפרטיים לפני 30 שנה: ירגילו אותם שהם לא הבעלים של הרכב ולא יכולים לשנות אותו, אלא לכל היותר בעלי רשיון להשתמש בו.
האוטו שלך, התוכנה שלהם ככה גונבים שוק והופכים צרכנים מבעלים של רכוש לשוכרים שלו, לכל היותר. המגפה הזו, עוד אחת המכות שהנחית על המין האנושי סטיב ג'ובס, חורגת מתחום החומרה והתוכנה פחות או יותר לכל תחום. אם יש מאבק צרכני ראוי, הנה הוא.
קצרצרים
1. תאריך המכירה של שעוני אפל מתקרב, והחברה מגלה יותר ויותר סימני יאוש: אחרי ששיעור מפתיע של אנשים אמרו שאין להם עניין במכשיר וברשת צצו דיווחים לפיהם אפל קיצצה משמעותית את מספר השעונים שהזמינה, הודיע מנכ"ל אפל שעובדיו יקבלו את השעון בחצי מחיר. הודעה כזו, בהתחשב בתרבות של החברה, היא לחץ עדין על העובדים להזמין את האפל ווטש. מה לעשות, אפל חייבת שאנשים יראו אחרים מסתובבים איתו ברחוב, אפילו אם הם בדרך למשמרת באפל סטור.
2. זה סוד קטן מאוד שלמשטר פוטין יש צבא נאמן של טרולים מקוונים, חלקם בתשלום, שממהרים להפיץ את בשורת הקרמלין החדשה ברחבי הרשת דוברת הרוסית ולסתום את הפה למתנגדים. זה גם לא מי יודע מה סוד שהמשטר מפעיל חברות ואנשי עסקים לצרכיו (שהם בדרך סתימת פיות). השילוב בין השניים, עם זאת, הוא יחסית חדש: הגרדיאן הבריטי גילה שהטרולים של פוטין נדרשו לכתוב ביקורות חיוביות על טלפון ה-YotaPhone 2, שמיוצר במדינה ע"י חברה ממשלתית.
מכשיר ה-YotaPhone צילום מסך: yotaphone 3. במדינה האוסטרלית ניו סאות' וויילס עברו לאחרונה להצבעה מקוונת. בדיקה של מומחים העלתה שההצבעה הזו לא ממש מאובטחת: חוקרים ממישיגן ואוניברסיטת מלבורן זיהו פרצת FREAK בקוד, והם הדגימו שהם מסוגלים לפרוץ ולשנות את ההצבעה של מצביעים. במקום לעשות את הדבר ההגיוני ולסגור את הפרצה, ועדת הבחירות של ניו סאות' וויילס תקפה את החוקרים. בין השאר טענו שם שמדובר בקמפיין "ממומן היטב ומאורגן היטב של קבוצות שדולה נגד הצבעת רשת". נשמע מוכר?
4. דיאן פיינסטיין היא דמוקרטית מקליפורניה, שחברה בסנאט מאז 1992. לפני כמה ימים נעצרו שתי תומכות אל קעידה בניו יורק כשניסו לבנות פצצה. בתגובה, כתבה פיינסטיין שיש להסיר את הספר הפופולרי "ספר הבישול של האנרכיסט" (The Anarchist's Cookbook) מהרשת. פיינסטיין כנראה לא ידעה א. שהספר מופץ בדפוס כבר 40 שנה, וב. שאפשר להזמין אותו מאמזון. כמקובל במצבים כאלה, פיינסטיין מיהרה להאשים את הרשת - כביכול, אם הספר לא היה שם, הוא לא היה זמין. אוי.
