דו"ח טכנולוגי
ממשלת ברזיל רוצה לחסל את הקרנבל של אובר
נשיאת המדינה רוצה להגביל את פעילות חברת המוניות שלדבריה, מזיקה לכלכלה, מדוע כועסות נשים הריוניות על המנכ"לית ההריונית של יאהו, היכן בעולם יהפוך אותך שימוש בתוכנת הצפנה לחשוד בטרור ולמה נשיא ארה"ב מסתובב עם מקל סלפי
נשיאת ברזיל, דילמה רוסף, התייצבה לצידם של הילארי קלינטון ופרנסואה הולנד ופתחה במתקפה פומבית על אובר. שלוש ערים גדולות בברזיל - סן פאולו, ריו דה ז'נרו וברזיליה - כבר העבירו חוקים שאוסרים על אובר לפעול בתחומן, ואף שרוסף הבהירה שהנושא אינו מטופל על ידי הממשלה הפדרלית של ברזיל, היא אמרה שהיא מתנגדת לאובר: היא גוזלת מקומות עבודה, אמרה, והיא צריכה יותר רגולציה. קלינטון הביעה ביולי תלונות דומות: כלכלת השיתוף, היא אמרה, פוגעת בהגנות על עובדים. הולנד אמר שאובר צריכה להיות מחוץ לחוק.
בכל רחבי העולם, נהגי מוניות מעלים את אותה הטענה: אובר מעסיקה נהגים שלא מוכשרים לשמש כנהגי מונית, שלא עוברים בדיקות מינימליות - ובו זמנית היא לא נמצאת תחת הפיקוח ההדוק שהם נמצאים תחתיו והופכת את הנהגים שלה לעובדי קבלן. המשמעות היא מצד אחד תחרות בלתי הוגנת ומצד שני פגיעה במעמד העובדים. אם תחנת מוניות גדולה כמו אובר יכולה להעסיק עובדי קבלן, למה שתחנות מוניות אחרות לא ילכו בדרכה?
הבעיה היא שאובר גדולה מדי. היא סטארט-אפ שהשווי שלו מוערך ב-50 מיליארד דולר והמשקיעים שופכים עליה עוד ועוד כסף. זה אומר שהיא יכולה לפלוש לשווקים ברחבי העולם ולערער אותם. במקרה של צרפת, שם הממשלה יצאה פחות או יותר למלחמה נגדה, אובר פשוט הודיעה שהיא לא מתכוונת לציית לחוק. לפני 35 שנה, חברה שהיתה עושה שטיק כזה במדינה אחרת היתה מקבלת תגובה נוסח ראשית המאה ה-20: היא היתה מוכרזת כאויב הציבור ומחוסלת תוך זמן קצר. אחרי הכל, המאבק בין מדינה ובין חברה פרטית הוא לא באמת כוחות.
אבל אנחנו לא איפה שהיינו לפני 35 שנה ואנחנו בטח לא ב-1920. הגלובליזציה אומרת שכולנו מתבקשים לשחק לפי לוח הכללים שקבעו חברות ענק אמריקאיות - כללים שלא היה לנו שום חלק בכתיבה שלהם. כשממשלה מתעקשת לא לשחק לפי הכללים הללו (וצרפת היא הדוגמא הבולטת ביותר) מיד עולה הזעקה שזו "פגיעה ביזמות" ו"הברחת משקיעים". מה עושה כניסה של גודזילה בשווי 50 מיליארד, בלי שום פיקוח, לשוק המקומי? על זה לא מדברים כל כך.
בסרט הזה כבר היינו: כשחברה אחת משתלטת על השוק משום שהיא לא כפופה לכללים של חברות אחרות (או, במקרה של אובר, פשוט מתעלמת מהחוק) היא מרסקת את מעמדם של העובדים בחברות המתחרות, ותוך כמה זמן מאלצת אותם לעבוד אצלה, בתנאים שלה. כשלא יהיו לה מתחרים של ממש, היא גם לא תנסה לשמור על מחירים תחרותיים. ראינו את זה קורה עם חברות הרכבת האמריקאיות. חברות ענק כאלה הן גם סכנה לדמוקרטיה: אחרי שעיקמו או עקפו את החוק, הן משתמשות בהון שלהן כדי לקנות נציגים בממשלה. בארה"ב, עידן שליטת הרכבות בפוליטיקה נשבר רק אחרי עליה של זעם עממי בתחילת המאה ה-20 ושורה של חוקי רגולציה נוקשים. טדי רוזוולט קנה את עולמו כ"טדי שובר התאגידים". אנחנו לא צריכים לעבור את השלב הזה שוב כדי ללמוד את הלקח ההוא. את אובר צריך לשבור לפני שהיא תשבור את הציבור.
ואני אפילו לא מדבר על המנהג של אובר להעסיק אנסים ורוצחים. בעניין זה, האישה ההודית שנאנסה על ידי עובד אובר משכה את התביעה האזרחית שהגישה בארה"ב – ההליך הפלילי בהודו נמשך - אחרי שככל הנראה אובר שילמה לה בשקט כדי לשמור את הנושא הזה מחוץ לבתי המשפט.
ממשיכה לאכזב
כשמריסה מאייר נכנסה לתפקידה כמנכ"לית יאהו לפני שלוש שנים, הרבה מאד אנשים (כולל הח"מ) הביעו התפעלות וגם תקווה שמאייר תשנה את הכיוון של הספינה הכבדה הזו, שבאותה העת צללה לקרקעית. זה לא קרה, ובמקביל הצליחה מאייר גם לאכזב פלח אחר של תומכיה: פמיניסטיות. מאייר נתפסה בשעתו כדוגמה לאישה ששוברת את תקרת הזכוכית ומסוגלת למשוך נשים אחרות בעקבותיה.
סדק ראשון בתפיסה הזו הופיע זמן קצר אחרי שמאייר נכנסה לתפקידה, כשדרשה מהעובדים מהבית של יאהו להגיע למשרד. חלק ניכר מהעובדים הללו היו עובדות, רבות מהן אמהות, משום שעבודה מהבית איפשרה להן לשלב בין אמהות ועבודה. המחאה נגד ההחלטה היתה פמיניסטית במובהק, אבל מאייר לא התרשמה.
מאייר הודיעה השבוע שבקרוב היא עומדת ללדת תאומים - וכשכזה יקרה, היא הבטיחה, היא תיקח רק שבועיים של חופשת לידה. יתר על כן, היא הצהירה שהיא מתכוונת לעבוד במשך כל תקופת ההריון (מעניין כמה מהעבודה הזו תתבצע מהבית).
יאהו מציעה לאמהות שעובדות אצלה 16 שבועות של חופשת לידה, ולאבות - שמונה שבועות (בארה"ב אלה נחשבים תנאים טובים למדי). החוק הפדרלי כלל לא קובע חופשת לידה; מדוע מאייר מתעקשת לקחת רק שבועיים? אולי כי מעמדה בחבר המנהלים לא משהו; אולי היא לא בטוחה שאחרי 16 שבועות בכלל יהיה לה מקום עבודה. אולי בגלל אתוס עבודה אישי.
אבל רבות סבורות שמאייר היתה צריכה לקחת את כל הזמן שמוצע לנשים, כדי לשמש דוגמה אישית. הדוגמה שהיא מספקת כרגע, עולה החשש, תגביר לחץ על נשים אחרות לקצר את חופשת הלידה שלהן. הנה, יגיד הבוס שלהן, תראי את המנכ"לית ההיא. היא הסתפקה בשבועיים. למה את צריכה יותר? ממני תראו וכן תעשו. הבחירה של מאייר איננה אישית; היא מקרינה על הארגון כולו ועשויה להשפיע על נשים בכל העולם.
TOR, טרור, מה ההבדל?
ימים ספורים אחרי שארה"ב שלחה ל-11 שנות מאסר צעיר שהמליץ בטוויטר לדאעש להשתמש בתוכנות הצפנה וביטקוין, עוצרת טורקיה שלושה עיתונאים בחשד לטרור - כאשר הראיה העיקרית נגדם היא שהם השתמשו בתוכנת הצפנה.
טורקיה טוענת שהשלושה - כתב וצלם של Vice מבריטניה והעוזר המקומי שלהם - "השתמשו בתוכנת הצפנה שמשמשת גם את דאעש". לא ברור אם מדובר ב-TOR או בסתם PGP ישן וטוב, ועל כל פנים דאעש היא לא בדיוק הקבוצה היחידה שמשתמשת בכלים הללו, בלשון המעטה. אפילו אם נתעלם מהגיחוך בטענה שטורקיה נלחמת בדאעש, לא נראה שיש בדל ראיה נגד העצורים פרט לשימוש שלהם בתוכנת ההצפנה.
המעצר הוא ככל הנראה פוליטי: העיתונאים חשפו את העובדה שבמסווה של מלחמה בדאעש, טורקיה של ארדואן נלחמת למעשה בכורדים. היה צריך לעצור אותם על משהו, אבל מדאיג מאוד שהמשהו הזה הוא הצפנה. ביותר ויותר מקומות, עצם הסירוב לאפשר למשטר לקרוא את התוכן הפרטי שלך נתפס בפני עצמו כסוג של טרור - וטרור משמש כתירוץ העילאי של משטרים בכל רחבי העולם במלחמה שלהם נגד הצפנה.
קצרצרים
1. אפל וסמסונג יתייצבו שוב בתחילת 2016 בבית משפט, לסיבוב רביעי בשאלה כמה סמסונג צריכה לשלם לאפל על הפרת הפטנטים שלה. שוב יוזעקו עשרות אזרחים שיש להם דברים טובים יותר לעשות בחיים ושוב שמונה מהם יצטרכו לבלות זמן יקר בשאלה "האם תאגיד ענק עם יותר מדי כסף א' יצטרך לשלם כסף לתאגיד ענק עם יותר מדי כסף ב' בגלל פטנט מופרך". במקרה שלנו, בין השאר, הפטנט על pinch to zoom. לשופטת לוסי קו כבר נמאס משני הצדדים והיא הודיעה שהיא לא מתכוונת לאפשר ראיות נוספות, כל צד יקבל 45 דקות לטיעוני פתיחה, שעה לטיעוני סיכום וגמרנו. לדעתי, בית המשפט צריך לקנוס את שתי החברות על בזבוז זמנו.
2. נציבות המידע של בריטניה מביעה חשש שאתרים ואפליקציות המכוונים לילדים אוספים כמויות בלתי סבירות של מידע עליהם, ושעל המידע הזה אין בקרה ראויה. הנציבות השתתפה לאחרונה במחקר בינלאומי שבחן 1,500 אפליקציות שמופנות לילדים, מחקר שמצא שכחמישית מהאפליקציות רוצות הילד יתן להן את מספר הטלפון או התמונה שלו. למה? כדי להוון את זה, כמובן. המידע מועבר לאתרים אחרים ומשמש לפרסום. לילד אין אולי כוח קניה משל עצמו, אבל להורים שלו יש. בהתחשב בכך שבריטניה היא אחת המדינות המובילות בעולם באובדן מאגרי מידע, בכלל לא בטוח שהמידע יעצור אצל המפרסמים ולא יגיע לגורמים מפוקפקים יותר.
3. המצב רע משחשבנו: הנשיא אובמה מבקר בימים האחרונים באלסקה, בעיקר כדי להפנות את תשומת הלב להתחממות הגלובלית הגואה. המצלמות תפסו את אובמה כשהוא משתמש במקל סלפי, האביזר המיותר בתכלית שכל המטרה שלו היא לאפשר לנרקיסיסטים שלא רוצים להשקיע מאמץ באהבה העצמית שלהם לצלם את עצמם. אובמה הוא ככל הנראה האדם האחרון שיש לו תירוץ להשתמש בתועבה הזו: לאיש יש צוות צילום מקצועי לעילא שמתעד כמעט את כל פעולותיו. לא ברור מדוע דווקא כאן הוא בחר לשתף פעולה עם אויבי הטעם הטוב.