מדוע הכתר של שדרות רוטשילד נמכר ב-50 מיליון דולר בלבד?

בילגארד שנמכרה מוקדם יותר היום בכ-50 מיליון דולר לחברת פרוספר האמריקאית, מתוכם כ-30 מיליון דולר במזומן והשאר במניות ובתכנית תמריצים לעובדים, היתה עד לאחרונה לאחת מספינות הדגל של אומת הסטארט-אפ הישראלית. הכתר של שדרות רוטשילד, אם תרצו.

מייסדיה, ירון סמיד ורפאל אוזן הם "נסיכי" שדרות רוטשילד, ומשמשים כדוברי קהילת הסטארט-אפים תחת כל עץ רענן. אוזן נהג להתראיין כתחביב בתכניות טלוויזיה ובסרטים תיעודיים על קסם החדשנות הישראלית, והוא משמש כחבר הנהלת המיזם "סטארט-אפ ניישן סנטרל" של הלוביסטים וונדי סינגר ודן סינור שמביאים לישראל משקיעי הייטק. סמיד גם הוא דובר פעיל של קהילת המשקיעים ועד הקמת החברה ניהל את קהילת האנג'לים טק-אביב שמעודדת משקיעים פרטיים מחו"ל בסטארטאפים ישראליים.

מימין: אוזן וסמיד צילום: cc by Charles Eshelman/Getty Images for AOL

גם ההשקה של בילגארד היתה נוצצת: היא נערכה בכנס היוקרתי של תחרות הסטארטאפים Disrupt בו זכו השניים במקום השני, מה שהבטיח להם עתיד ורוד ושורה של משקיעים פרטיים מארה"ב שעמדו בתור כדי להשקיע בהם, בהם אריק שמידט וג'ו לונסדייל.

מתוך המשרד המעוצב שרכשו בבניין האוריינטלי הפינתי ברוטשילד פינת אלנבי, חיו אנשי בילגארד את חלום האקזיט. הם עסקו בכל התחומים הכי חמים: אבטחת מידע, ממשק משתמש, מוצר שמשווק למשתמש הפרטי, הגרסה הישראלית של Mint. אלא שכגודל הציפיות, כך גודל האכזבה.

האקזיט מהווה סכום של לא יותר מפי 4 על השקעה של 13.5 מיליון דולר, ועוד הלוואה של 3 מיליון דולר, אלא שמתוך הסכום הזה רק כ-60% יגיע למשקיעים, כלומר לא יותר מ-30 מיליון דולר, והשאר למייסדים ולעובדים. ספק אם לאקזיט הזה פיללו שתיים מהמשקיעות המרכזיות בבילגארד, הקרנות בסמר וקושלה, שרגילות לאקזיטים של מאות מיליונים ומיליארדים.

ככל הנראה, מה שקרה הוא שהקרנות התעייפו מלבצע השקעות נוספות בחברה. בילגארד הוקמה כשירות מבוסס אינטרנט לאיתור רמאויות אשראי, נדרשה להשקיע הון תועפות במעבר לעידן המובייל, ולהשקיע עוד מיליונים רבים בהשקת אפליקצייה לניהול חשבונות ועוד מיליונים במערכת חדשה לניהול זהויות ואבטחת מידע. האפליקציה שלה נוחה מאוד למשתמש וקיבלה ביקורות מעולות בחנויות, אך עם ביקורות לא הולכים למכולת. בשורה התחתונה, לאחר חמש שנים היא הצליחה לצבור כמיליון משתמשים, זה נתון יפה יחסית לצמיחה האחרונה והמרשימה שלה בתוך שנה אחת, אבל למשקיעים זה כנראה לא הספיק.

את האשמה לא צריכים לתלות דווקא בבילגארד. התחרות עם הבנקים, הסביבה הרגולטורית המשתנה והקושי להגיע לליבם של הצרכנים הם בעוכרי כל מי שנמצא בתעשייה הזו. ומישראל לא קל לפתח אפליקציה שתקסום אל הכיס של כל אמריקאי. אוזן וסמיד, כמו גם 24 העובדים בחברה עבדו קשה מאוד חמש שנים ונתנו הכל, אבל כשאיש לא יודע מה מחכה בענף הצרכנות הפיננסית מעבר לפינה זה מפחיד, והחברה - יש לזכור- לא ממש צעירה.

הם ידעו שלפעמים, החברות הפחות מובנות מאליהן, אלה שלא מגיעות מתוך מותג מוכר, יכולות לקדם יותר את החברות שהן רוכשות כי הן תלויות בהן. את הדוגמא ההפוכה כולם מכירים: הסתכלו על אפל שרכשה כבר לפני שנתיים את פריימסנס וטרם השיקה מוצר מתוכה. דוגמה למה שחיפשו אוזן וסמיד ניתן למצוא אצל זוכה אחרת של תחרות ה- Disrupt, סולוטו השכנה, שנמכרה לפני כשנתיים לאשוריאן, חברת תמיכה סלולרית אפרורית תמורת כ-100 מיליון דולר, והיום משמשת כזרוע הטכנולוגית המרכזית שלה.

"האם זה החזון הגדול לאקזיט? התשובה היא לא", אומר ל"כלכליסט" רפאל אוזן, תוך שהוא מסרב להתייחס להיקף העסקה. "זה מעניין שחברה כמו פרוספר רואה בישראל כזרוע שתסייע להם לבנות מוצר שישנה את הצרכנות הבנקאית. אבל אנחנו כאנשים מאוד פרגמטיים, וזה סך הכל הסטארט-אפ הראשון שלי. לעסוק בתחום הפיננסי זה מאוד קשה וצורך מזומנים רבים, וזה באמת אחד התחומים שדורש מהפיכה, והסיבה בגללה הבנקים שולטים היא הקושי הרגולטורי לפעול בתוכו. לנו זה היה הכי נכון לעשות את זה עם פרטנר רלוונטי. האם בחברה הבאה שלי אנסה לעשות אקזיט? ממש לא, ואני מקווה שעם הידע שרכשתי אוכל לבנות את הגוגל והפייסבוק הבאים בישראל".