"הטכנולוגיה שתביא אנשים למאדים כבר קיימת"

מי שמוביל את המירוץ לכוכב האדום הוא ד"ר מייקל האווס (Hawes), ראש תוכניות אוריון בלוקהיד מרטין, ומהנדס חלל ותיק שעבד 33 שנה בתפקידים בכירים בנאס"א. אוריון היא החללית העתידנית שהאווס ואנשיו בונים עבור סוכנות החלל: מדובר בכלי הרכב המאויש הראשון שמסוגל להגיע אל מעבר לירח, ולאפשר ביצוע משימות חלליות גם במרחק של שבועות, חודשים ושנים מכדור הארץ.

ד"ר מייקל האווס. מתי נגיע לכוכב האדום? צילום: עומר מסינגר

"אנחנו יכולים להביא אנשים למאדים", קובע בביטחון האווס בשיחה עם "כלכליסט". "הטכנולוגיה קיימת ויש לנו היכולות הנדרשות. ידוע לנו כבר מה צריך לעשות, עכשיו נשארה שאלת ה'איך'. אנחנו מחפשים דרך לנצל את המשאבים שעל מאדים: להשתמש בקרח ובאטמוספרה כדי לספק מים לשתייה, חמצן לנשימה ומימן לנסיעה בחזרה לכדור הארץ. זה אתגר אדיר, אבל כדי לגלות אם בני אדם יוכלו אי פעם לחיות על מאדים — חייבים לשלוח לשם בני אדם".

ד"ר מייקל האווס

אלון מאסק? שיחכה בסבלנות לנאס"א

תגלית המים הזורמים על מאדים מרגשת את האווס. "אנחנו יודעים כבר זמן רב שיש שם קרח, אבל עכשיו נראה כי המים שם נפוצים משחשבנו. הדבר יקל עלינו להשתמש בהם, גם אם הם מלוחים במיוחד. וכמובן, לפחות על פני כדור הארץ, בכל מקום שיש בו מים נוזליים ואנרגיה — יש חיים".

"התגלית הזאת מתחילה להשפיע על הדיונים הפנימיים בתוך נאס"א", הוא מוסיף. "אך עם זאת, היא עדיין לא יוצרת שינוי אמיתי בתוכניות העבודה". בכך שולל האווס את תיאוריות הקונספירציה שלפיהן נאס"א הסתירה את הגילוי במשך שנים ופרסמה אותו רק בסמוך לצאת הסרט הפופולרי "להציל את מארק ווטני", במטרה לעורר עניין ציבורי במאדים ולגייס תקציבים לתוכניות חדשות.

ועם זאת, תקציבים הם אכן נקודה כאובה מבחינת העוסקים בתחום. "בשנותיי בנאס"א הייתי צריך להילחם כל הזמן כדי להשאיר אותנו מעל המים, בייחוד אחרי שינויי ממשל. בשנות השישים נחתנו על הירח פחות מעשור אחרי שתוכנית אפולו יצאה לדרך, ותקציב נאס"א עמד אז על 6% מהתקציב הפדרלי. היום הוא פחות מ־0.4%. סדר העדיפויות השתנה לחלוטין, ואנחנו צריכים לתכנן רחוק יותר ולהיות ערוכים יותר לשינויים. זה קשה, אבל אני חושב שהיעדים שלנו ריאליים".

אלון מאסק. אין הצדקה כלכלית למסע אזרחי למאדים

וככל שהתקציב של נאס"א קטן, כך עולה כוחן של החברות הפרטיות. הבולטת בהן היאSpaceX של אלון מאסק, וספינת החלל דרגון שהיא מפתחת, שלדברי היזם המתוקשר יכולה גם היא להגיע למאדים. ועם זאת, האווס משוכנע שהסיכוי שיקדימו אותו במירוץ לכוכב הלכת קטן מאוד. "אין הצדקה כלכלית לחברה פרטית להגיע לשם", הוא פוסק. "גם את ההזדמנויות הכלכליות שיש כרגע בענף החלל נאס"א יצרה, עם תחנת החלל הבינלאומית והשבתת תוכנית המעבורות. אולי הסוכנות תיצור שוק נוסף של טיסות מטען למאדים, אבל זה ייקח עוד זמן".

באופן חריג בשיחה מגיב האווס בעוקצנות. "אי אפשר לקחת ספינה שמתוכננת למסע קצר ופשוט להדביק עליה כל מיני פיתוחים", הוא אומר. "גם אחרי כל השדרוגים בדרגון, אוריון מאוד שונה ממנה. אנחנו צריכים להתאים את הספינה למסע לחלל העמוק, למשימות של שנים. הסטנדרטים שעליהם אנחנו שומרים גבוהים הרבה יותר בכל אספקט — מהבטיחות והעמידות, דרך בחירת החומרים ועד אורך החיים של הספינה".

ההדפסה בתלת־ממד מגיעה גם לחלל

במבט ראשון אוריון לא נראית כמו ספינת חלל עתידנית, או אפילו כמו אחת ממעבורות החלל המפורסמות והמרשימות. הכנפיים נעלמו, והחללית היא למעשה תא אטום ומשוריין עם פאנלים סולאריים לצדו. ואולם, העיצוב הוא הדבר האחרון שמעניין את נאס"א. בסוכנות החלל מרוצים מהעובדה שמסתה של אוריון עומדת על חמישית מזו של המעבורות המסורתיות בגרסתה הבסיסית, וכך מכך שהיא מוגנת הרבה יותר מפני קרינה ומטאוריטים זעירים, ויכולה להימלט מאסון במקרה של תקלה בטיל השיגור.

הדמיה של אוריון. ספינת חלל ללא כנפיים

"המסקנה מטרגדיית הקולומביה היתה שעל החללית הבאה להיות בטוחה פי עשרה לפחות", אומר האווס, מחוקרי האסון שבו נהרג האסטרונאוט הישראלי אילן רמון. אוריון כבר טסה לפני שנה, באופן בלתי מאויש כמובן, דרך חגורת ואן אלן — רצועת הקרינה האלקטרומגנטית סביב כדור הארץ — ומערכותיה שרדו את האתגר בלי פגע.

יתרון נוסף מבחינת נאס"א הוא שאוריון היא ספינה מודולרית, כלומר ניתנת לשינוי בהתאם לסוג המשימה (ובהתאם לתקציבים שתקבל הסוכנות, כמובן). כרגע, בגרסה ארוכת הטווח ביותר, היא תוכל לספק אוכל, שתייה, חמצן ותנאי מגורים לשישה אסטרונאוטים למשך חודש. משימות ארוכות יותר ידרשו עיצוב של תא מגורים משופר, שגם הוא כבר נמצא על שולחן התכנונים.

"הירח רחוק פי אלף מתחנת החלל הבינלאומית, ומאדים רחוק פי אלף מהירח. התוצאה היא שדרושה חללית מסוג חדש לחלוטין", אומר האווס. "אנחנו עובדים פחות או יותר עם כל חברות החלל כדי לבנות את המודולים השונים שיתאימו לכל משימה שנרצה לבצע — מיצובישי, בואינג ואיירבאס, בין היתר. הרעיון הוא גם להשתמש בחלק מהתקציב והמחקר שמוקדשים לאוריון כדי לקדם פרויקטים אחרים הקשורים למאדים, גם אם הם של חברות מתחרות. כך כולם ירוויחו ולא יצטרכו לפתח מאפס".

עם מי בכלל מדברים כשרוצים לבנות חללית?

"מעבר לאסטרונאוטים, אנשי הצוות והמהנדסים, יש מגוון מאוד רחב של גורמים מעורבים. אנחנו מדברים למשל עם חברות הדפסת תלת־ממד ובודקים מה הן יכולות לעשות עבורנו, ומארגנים פאנלים של עסקים קטנים שיכולים להציע רעיונות ופיתוחים. כך למשל נוצר הרעיון להדפיס בתלת־ממד סיבי קוורץ, שמרכיבים את מגן החום המהפכני באוריון".

מתקרבים למאדים, ציוני דרך במסע אל הפלנטה: מ-1964, אז ספינת החלל מרינר 4 חולפת לראשונה ליד הפלנטה, ועד 2035, אז אוריון צפויה להגיע לכוכב האדום צילום: ויקיפדיה

מעבר לבניית החללית עצמה, איך אתם מתכוונים לשגר אותה למאדים?

"כרגע אנחנו עדיין חושבים על הנעה כימית רגילה, אבל זה פתרון יקר, מסורבל ואטי שידרוש שיגור כמויות אדירות של דלק לחלל וזיקוק עוד דלק על פני מאדים. זה אומר שיידרשו 8–6 חודשים לכל כיוון כדי להשלים את המסע של אוריון. האלטרנטיבה היא שימוש בכוח גרעיני: יש אנשים שמעלים נגדו טיעונים סביבתיים, ובארצות הברית לובי האנטי־גרעין חזק. ואולם, הסוללה שפיתחנו עבור ניו הורייזנס (הספינה שתיעדה את פלוטו) היתה גרעינית, וכוח גרעיני עשוי גם לשמש את בסיס המגורים של האסטרונאוטים על מאדים. אני חושב שזה ראוי לבדיקה".

מה עוד מקשה עליכם?

"למעשה, עוד לא הצלחנו להתמודד עם הבעיה של הנחתת חפצים כבדים על מאדים. לפלנטה יש אטמוספרה דקה מכדי לאפשר זאת, ועבה מספיק לגרום לחיכוך ולנזק אם ננסה". האווס מסביר כי גם מסתן של הגשושיות הלא מאוישות שמבצעות כיום משימות במאדים, כמו קיוריוסיטי, אינן עולה על טונה — והנחתתן דורשת שימוש במערכת יקרה ומתוחכמת הכוללת מצנחים, רקטות, הליקופטר חללי וכריות אוויר ענקיות.

בדרך למאדים עוצרים על אסטרואיד

עד 2035 המיוחלת תוכנית אוריון צריכה לעבור שורה של אבני דרך כדי להוכיח שהמסע המאדימי באמת ישים. הצלחה אחת כבר נרשמה כשאסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית גידלו וזללו צמחי מאכל, ובכך פתחו את האפשרות לגידול חלק מהמזון במהלך המסע. כעת מקדמים בלוקהיד ובנאס"א את השימוש במדפסות תלת־ממד כדי לספק רכיבים בעת הצורך, במטרה לצמצם את האספקה שתישלח מראש. השתיים גם מתכננות לשלוח למאדים מטענים לפני האסטרונאוטים, וכן גשושיות שיספקו עוד מידע על כוכב הלכת לפני הפלישה האנושית.

במקביל תיבחן גם אוריון עצמה, במסעות קצרים יותר. הטיסה המאוישת הראשונה של החללית מתוכננת ל־2021, ובמסגרתה ארבעה אסטרונאוטים יקיפו את הירח לפני שיחזרו לכדור הארץ. בשלב הבא מתכוונים בנאס"א ובלוקהיד להנחית את הספינה על אסטרואיד קטן, שיילכד לפני כן באמצעות ספינה בלתי מאוישת ויובא קרוב יותר לכדור הארץ (חגורת האסטרואידים במערכת השמש רחוקה אפילו יותר ממאדים). "זה יוכיח את יכולותינו, ויהיה פרויקט בעל ערך מדעי בפני עצמו", אומר האווס.

ועוד לפני שיתפנה למטרה השאפתנית הזאת, האווס רוצה לחזור אל הירח, ואולי אף לבנות שם בסיס שיסייע למסע בחלל ולתוכנית השאפתנית להגיע למאדים. "הרבה אנשים בקהילה המדעית מעוניינים לנחות באזורים חדשים על הירח, אבל נאס"א עוד לא הראתה עניין לחזור לשם. אני מקווה שזה יקרה אבל קשה מאוד לתכנן זאת, ואני כבר מהנדס זקן", אומר האווס וצוחק קלות.

בניגוד לנחיתה על הירח ב־1969, נאס"א לא מתכוונת להסתפק בהגעה חד־פעמית למאדים, ואף מעוניינת להקים שם בסיס קבע. "בנחיתה הראשונה אתה רק מוכיח את היתכנות הטכנולוגיה", מסביר האווס. "רק בטיסות הבאות אתה כבר יודע מה אתה עושה ויכול להתפנות למחקר. עוד לא חקרנו במאדים אזורים הרריים, פעילים גיאולוגית ומעניינים. אנחנו צריכים להגיע למקומות חדשים, ואת זה יכולים לעשות רק בני אדם שיבקרו במאדים יותר מפעם אחת".

ובינתיים, בכוכב השביט 67P

עומר כביר

בהיסטוריה של המירוץ לכוכבים הישגיה של סוכנות החלל האירופית (ESA) אינם בולטים במיוחד, אך לפני שנה היא עלתה בגדול על מפת הגלקסיה. במבצע ייחודי ונועז הגיעה הגשושית רוזטה לכוכב השביט 67P, צילמה אותו והנחיתה עליו את הנחתת פילאי — משימה שעוררה סקרנות רבה בקהילה המדעית ומחוצה לה.

הדמיה של סוכנות החלל האירופאית. "כוכבי שביט הם יצורים עתיקים ומוזרים"

"לחקור כוכב שביט זה כמו לצלם את מערכת השמש בעת היווצרותה", אומר ל"כלכליסט" ד"ר פאולו פרי. פרי, מנהל המשימות של ESA שקודם לכן עמד בראש פרויקט רוזטה, ביקר בישראל בעת האחרונה כאורח כינוס החלל העולמי של סוכנות החלל הישראלית במשרד המדע. "כוכבי שביט הם יצורים עתיקים ומוזרים. הם קרים מאוד ומבלים את רוב חייהם בשולי מערכת השמש, כך שהם משמרים את החומר שהיה קיים בה לפני 4.5 מיליארד שנה. זו מבחינתנו דרך ללמוד על האבולוציה של גרמי השמים סביבנו".

לדברי פרי, הנחיתה על 67P היתה מאתגרת אפילו בהשוואה להגעה לכוכבי לכת. "הכבידה שם זעירה וצריך לנווט בצורה מדויקת ביותר, אחרת הגשושית תפספס אותו. יתרה על כך: שלא כמו הירח, המאדים או נוגה, הפעם הגענו לסביבה בלתי ידועה לחלוטין. התמונות הראשונות מהכוכב הגיעו רק ארבעה חודשים לפני שרוזטה הגיעה אליו, היה לנו מעט מאוד זמן ללמוד את הצורה, הדינמיקה והסביבה שלו. פעלנו מתוך חשש שנגלה פתאום תוואי שטח שיהפוך את הנחיתה לבלתי אפשרית. למרבה המזל זה לא קרה".

על ההישג הגדול מעיבה העובדה שהנחיתה השתבשה: המנגנון שהיה אמור לעגן את הנחתת לכוכב לא פעל, והאפשרות לחזור על חלק מהניסויים הצטמצמה. "חשבנו שנאבד את הנחתת לגמרי, אך לשמחתנו היא נכלאה בין שני סלעים והצלחנו לשמור איתה על קשר כל הזמן", מספר פרי.

לדברי פרי, המידע שנאסף מרוזטה ומפילאיי כבר הוביל לכמה גילויים חשובים: "הגדול שבהם כרגע הוא שהרכב האיזוטופים במים על כוכב השביט לא דומה כלל לזה שעל כדור הארץ", אומר פרי. "זה משמעותי כי מרבית ההשערות בנוגע למים על כדור הארץ מניחות שהם נוצרו כתוצאה כוכבי שביט. כתוצאה מהתגלית מדענים כבר מתחילים לשנות את התיאוריות בתחום. ועם זאת, מרבית התגליות שתספק המשימה יפורסמו רק בשנים הבאות".