הקברניט
כך המציאו הנאצים את מעבורת החלל האמריקאית
במשך שנים רבות היתה המעבורת המפורסמת של ארה"ב דרך מרכזית להבאת ציוד כבד לחלל. האם ידעתם שנועדה במקור לשרוף את ארה"ב באש גרעינית? ושהממציא, נאצי תמהוני שכל חבריו צחקו עליו, הפך לאחר מלחמת העולם השנייה לסלב-חלל שכמעט נחטף בידי ישראל?
שלום, כאן הקברניט; מעבורת החלל היתה הדרך הנוחה, המהירה והנפוצה ביותר לשיגור ציוד כבד אל מחוץ לאטמוספרה במשך שנים רבות. מי המציא אותה? כמו ברוב החידושים הגדולים בתחום התעופה, התשובה היא "הנאצים".
- אש ברקיע: מלחמת הכוכבים של רייגן וחיל החלל של טראמפ
- צלחות מעופפות קיימות במציאות - ואפילו נבנו והוטסו בכדור הארץ
- טניס, אגדות ומדחפים: רולאן גארוס, הטייס שמאחורי הטורניר
כן, גרמניה תרמה רבות לעולם האירוספייס בזכות המיזמים שקמו בתקופה הכי מטורללת בהיסטוריה האנושית, ולאחר מלחמת העולם השנייה אצו רצו ארה"ב ובריה"מ ללקט להן מדעני טילים נאציים, לתת להם חנינות ולשתול אותם עמוק בסוכנויות החלל. בסופו של דבר, הם היו המומחים הכי גדולים בתחום הטילים ובלי אנשים כמו ורנר פון בראון (שעל מעלליו אספר לכם בטור אחר), מי יודע איך ומתי היינו מגיעים לחלל. אך לא הוא המציא את המעבורת; למעשה, הוא חשב שהיא רעיון איום ונורא.
מעבורת החלל האמריקאית. שורשיה בגרמניה הנאצית צילום: air and space magazine
את מעבורת החלל המציא נאצי אחר, שההנהגה הגרמנית לעגה לו בשנות הארבעים עד שהכירה בגאוניותו - ולאחר המלחמה היה מבוקש ביותר בידי כל מדינה עם תוכנית חלל, וגם בידי המוסד הישראלי.
סיפורנו מתחיל אי שם בתחילת המלחמה, כשהיטלר הבין שאין סיכוי שיצליח להביס את ארצות הברית; יש לה יותר מדי חיילים, יותר מדי ספינות ומטוסים ומשאבים רבים לייצור עוד ועוד. הדרך היחידה לעצירת הדוד סם תהיה הרתעה: מכה כה חזקה, שתבהיר לשלטון האמריקאי שוואלה, במלחמה עם הרייך השלישי יש יותר להפסיד מלהרוויח. הוא ראה איך נכשלה יפן הקיסרית כשניסתה להכות כך את ארה"ב בפרל הארבור ב-1941. לראייתו, היפנים לא נתנו מכ חזקה דיה - והחל לתכנן מהלומת ניצחון חסרת תקדים.
חיפש מכת ניצחון. היטלר צילום: איי אף פי
הרעיון היה מאוד נאצי - להשמיד לחלוטין עיר גדולה: הרס של תשתיות תעשייה, מסחר, לוגיסטיקה ותחבורה, ועל הדרך להרוג כמה שיותר אנשים. אם אפשר, מיליונים. המטרה נבחרה בקלות: העיר ניו יורק ולא אחרת. לצידה, נבחרה רשימה של עשרות מקומות בהם יש מערכי ייצור צבאיים - ביניהם מפעל קורנינג (שכיום מייצר את הגורילה גלאס, הזכוכית שבזכותה מסך הסמארטפון שלכם נשבר רק בחלק מהפעמים שהוא נופל).
המטרה: התפוח הגדול צילום: שאטרסטוק
שלושה דברים עמדו בדרכו הצורר: הראשון הוא מערכות ההגנה וההתראה שבדרך - הן בבריטניה והן בארה"ב עצמה. השני הוא החימוש, שצריך להיות כזה שיוכל להרוס גורדי שחקים ומפעלים גדולים כאחד. והשלישי הוא העובדה שבין ברלין וניו יורק יש 6,381 ק"מ במסלול הקצר ביותר.
ב-1942 הוציא היטלר, דרך מנהלת הפיתוח הנאצית, דרישה למציאת פתרונות למכשולים הללו. בתחום החימוש היה פיתרון מוביל אחד: פצצת אטום - וגרמניה עבדה על פיתוחה במלוא המרץ. תעשיית התעופה החלה לפתח מפציצים עצומים, בעלי טווח חריג: כדי להתגבר על מערכות ההגנה, היה עליהם לטוס מסביב לבריטניה, בנתיב של קרוב ל-8,000 ק"מ ואז לחזור.
עיצוב קונספט למפציץ ארוך טווח בתצורת כנף מעופפת
אבל פיתוחי המפציצים התגלגלו בעצלתיים במשך שנתיים, בשל טעויות טכניות, בעיות תקצוב ובירוקרטיה נאצית. ארהרד מילך, שר האוויריה, היה מסוכסך עם יצרני המטוסים והקשה עליהם במקום לסייע.
אויגן זאנגר צילום: STOPLUSJEDNICKA
ההנהגה תלשה שערותיה בתסכול, ואז מישהו שם נזכר באויגן זאנגר. הנ"ל היה מהנדס תעופה חריג ביותר, נאצי אדוק ממוצא אוסטרי, שנחשב לחנון המוזר של קליקת התעופה הגרמנית.
זאנגר שלח עוד ב-1941 הצעה לפיתוח של מין כלי טיס בדיוני לגמרי שאמור לטוס מגרמניה לכל מקום בעולם בלי בעיות. ההצעה שלו הועברה בצורת מסמך טכני של 900 עמודים, אותם אף נאצי לא טרח לקרוא; זאנגר נתפס כמין משוגע חולמני, אחד שכל ההמצאות שלו תלושות מהמציאות.
אבל זמנים קשים מצריכים פתרונות יצירתיים, והוחלט לתת לזאנגר צ'אנס. הוא התבקש להעביר מחדש את הרעיון שלו (הפעם, בגרסת תקציר מנהלים), והנאצים קראו ונדהמו.
עיצוב המעבורת של זאנגר צילום: aircraftgabes
הרעיון של זאנגר היה מטוס בעל עיצוב ארוך ושטוח וכנפיים קצרות, שגופו מכיל שלוש רקטות עצומות, תא פצצות קטן ושני אנשי צוות. העיצוב, לו קרא זאנגר סילברווגל (הציפור הכסופה), היה חסר תקדים וחדשני ביותר: הדבר הזה נועד להמריא בסיוע מארז רקטות חיצוני, להגיע למהירות של 800 קמ"ש ואז להצית את המנועים שלו.
הסילברווגל (משמאל), מחובר למארז רקטות צילום: pinterest
בעזרתם, היה מואץ למהירות פראית של כ-5,000 קמ"ש ולגובה גבול האטמוספרה. בשלב זה תוכנן הסילברווגל להנמיך חזרה לכדור הארץ תוך שהוא גולש ומסתייע בכנפיו כדי לבצע דאייה דינמית. מדובר בשיטת טיסה שנשענת על צלילה מתונה בה נצברת מהירות, ואז נסיקה בעזרתה לפני שצוללים שוב. אפשר להתקדם כך מרחק רב במינימום מאמץ - במיוחד בגובה כה גדול, בו האוויר דליל ביותר והתנגדותו נמוכה.
סילברווגל באוויר צילום: wikistates
מעל ניו יורק היה נפתח תא הפצצות והמטען הגרעיני היה מושלך על העיר. המטוס, שבשלב זה כבר היה בעצם דאון, יכל להמשיך לגלוש כך עד לנחיתה בבסיס ידידותי ביפן. מהנדסים שבחנו את התוכנית, בראשם מומחה הטילים ורנר פון בראון, עיקמו את האף; לדבריהם, התכנון והביצוע של דבר כזה יהיו הרבה יותר יקרים ומסובכים ממה שזאנגר הציג. לדעתם על גרמניה לפתח מפציצים רגילים, רק גדולים יותר - או להסתמך על טילים חדשים.
תא הפצצות של הכלי, נפתח מעל למטרתו צילום: jalopnik
אבל ההנהגה הנאצית לא שמעה להם; לראייתה, מפציצים גדולים הם עדיין צורך חשוב וגם מיזם הטילים יימשך כסדרו - אבל רק ציפור הכסף של זאנגר תתאים להכרעת האמריקאים.
זאנגר קיבל תקציב מופרך, במסגרתו נבנו לו מעבדת מחקר בבראונשווייג שבגרמניה ומפעל דלק צמוד. מיד החל לעבוד, ביחד עם חברתו המתמטיקאית אירן ברנדט, ועם צוות של מהנדסים שגייס.
זאנגר בכנס תעופה צילום: NASA
לאחר כחודשיים הגיעו נציגי ההנהגה הנאצית לבקר אצל זאנגר ולראות איך הוא מתקדם - והופתעו מאוד: היה לו כבר תכנון מלא של מנועי הרקטה הנדרשים, שיכלו (על הנייר) לייצר דחף של מגה-ניוטון, כלומר כ-102 טון, מנוע הרקטה הכי חזק בעולם. גם עיצוב המטוס הושלם: כדי להמריא, היה עליו לרוץ על מסילה דקה כשמארז רקטות ענק דוחף אותו לפנים (כן, זאנגר סיים לתכנן גם אותם). הסיבה היתה שאת כל התכנונים הוא ביצע עוד ב-1936; כל הגאונות הזו ישבה שמונה שנים במגירה כי אף אחד לא לקח אותו ברצינות.
איור של ייצור הכלי הייחודי צילום: Luft46models
קשה להפריז ביצירתיות של מר זאנגר: המטוס שלו היה בעל עיצוב שהסתמך על צורת הגוף עצמה כדי לייצר עילוי, להאט ולתמרן; הכלי היה פשוט ביותר, ואויגן אף בנה דגם שלו, מוכן ומזומן למבחני מנהרת רוח. לא היתה בגרמניה מנהרה שיכולה לבחון כלי ב-5,000 קמ"ש ולמעשה, אף אחד לא ידע איך יתנהג מטוס במהירות כזו. אבל זאנגר האמין בחישובים שלו ושל גברת ברנדט, ושלח את המבקרים הנאצים חזרה לברלין כשהם שמחים וטובי לב (טוב, שמחים; בכל זאת נאצים).
בינתיים, בבירת הרייך השלישי, הבין היטלר שרעיון הרתעת ארצות הברית הוא כנראה אופטימי מדי: מערכי הייצור באירופה הכבושה זכו לביקורים יומיים של מפציצי בעלות הברית (בניגוד לגרמנים, הבריטים והאמריקאים דווקא השלימו פיתוחי מפציצים ארוכי טווח) שהשליכו עליהם אלפי פצצות בכל פעם. תוכנית הפצצת ארה"ב בוטלה והסילברווגל לא המריא מעולם.
מבני מפציצים אמריקאים בדרכם לאירופה הכבושה צילום: nationalinterest
זאנגר נשלח לפתח מטוסי קרב קטנים וזולים, להגנה נואשת מפני ההפצצות האמריקאיות, אך היה כבר מאוחר מדי. תוך חודשים ספורים נכנסו כוחות בריה"מ לברלין ובא קץ לרייך השלישי.
גיבורנו ארז את התכנונים שלו ופנה לשלטונות צרפת, שקיבלו אותו בידיים פתוחות. הוא ייסד את סוכנות החלל הצרפתית ב-1949, ואז הפך לסלבריטי-תעופה עולמי: כל סוכנויות החלל פנו לעצתו, וסטאלין אף שלח את בנו ואסילי לשכנע אותו לעבור לרוסיה. כשסירב, נשלחה חוליית סוכנים חשאיים לחטוף אותו, אך נכשלה מסיבות לא ידועות.
זאנגר וברנדט פוגשים את סופר המד"ב ארתור סי קלארק (מימין) צילום: airbus
זאנגר לא ויתר על תוכנית מטוס החלל שלו, והמשיך לשכלל, לשפר ולהרחיב את הקונספט. בשנות השישים פעל ממערב גרמניה, וחבר לתאגיד MBB כדי להשיק את ההמצאה, הפעם בתצורה חדשה: מטוס גדול שיגיע עד לגבול האטמוספרה, כשעל גבו מעבורת חלל קטנה. עיצובי זאנגר היוו השראה לעיצוב ה-X21, פרויקט מעבורת החלל הראשון בארה"ב. עיצובי הרקטות שלו גם חוקו בעיצוב ה-X15, מטוס ניסוי אמריקאי שהגיע למהירות של 7,274 קמ"ש. זאנגר לא התרגש מהחיקויים ואף שמח לשתף פעולה עם חוקרים ויצרנים ברחבי העולם. למשל, עזר לאבו דאבי לפתח טיל בליסטי בשם אל-זאפיר.
באותם הימים הפך למבוקש גם בידי ישראל, מסיבות אחרות: נודע שבכוונתו להשתתף בפרויקט טילים במצרים. איסר הראל הורה לתכנן את חטיפתו, כמו גם את של מדענים גרמנים אחרים. לאחר שמבצע חטיפה ראשון השתבש וסוכני המוסד נעצרו, ביקשה מערב גרמניה ממדעני הטילים שלה לשוב הביתה ולהימנע ממיזמים שקשורים לסכסוך הישראלי-ערבי. בנוסף, התברר שהמודיעין היה שגוי וזאנגר כלל לא התעניין בלסייע לאויבי ישראל.
הוא היה עסוק בדברים חשובים יותר: המצאת שיטות הנעה מגניבות בהרבה מסתם רקטות גדולות. בין השאר, ניסה זאנגר לפתח מנוע מבוסס קרן לייזר, מנועי פוטונים ומפרשים סולאריים. ואולם, אף אחד מפיתוחיו לא הושלם: זאנגר נפטר ב-1964, וכל תעשיית האירוספייס ביכתה את מותו.
בול שהונפק בפרגוואי לזכרו של זאנגר צילום: wikipedia
ב-1977 צפה העולם בשיגור הראשון של מעבורת החלל האמריקאית קולומביה. היא גילמה את כל עקרונות הסילברווגל, פרט להחלפת מסילת השיגור בשתי רקטות עצומות. מיזם מטוס החלל של זאנגר המשיך בגרמניה בלעדיו כשהוא סובל מבעיות תקציב ומגבלות טכניות - ונקרא על שמו של הממציא. ואולם, ב-1995 בוטל הפרויקט; טילי שיגור מתכלים הם אמנם יעילים פחות ממטוס, אך מדובר בטכנולוגיה בדוקה וזמינה.
עיצוב מטוס הזאנגר צילום: BSSB
מיזם מעבורת החלל עצמו בוטל ב-2011, וכיום משתמשים בטילים שונים כדי לעזוב את כדור הארץ. ארה"ב, יפן, בריטניה וצרפת ניסו לפתח מטוסי חלל, אך אף אחד מהם לא חצה את שלב שולחן השרטוט. הפיתוח המתקדם ביותר היה סקיילון, מטוס חלל בריטי שנשען על מנועי SABRE, שהם תצורה היברידית המשלבת הנעה סילונית ורקטית באותו המנוע.
מטוס הסקיילון, עיצוב קונספט צילום: SEN
הפיתוח שלו טרם הושלם, אך לטענת המהנדסים, יוכל לטוס לחלל 200 פעם בטרם יצריך תיקונים מבניים משמעותיים. הרעיון הזה יוכל להוזיל בהרבה עלויות שיגור ולחנוך עידן חדש של טיסה לחלל. והכל בזכות זאנגר התמהוני והציפור הכסופה שלו, שכולנו שמחים שלא הגשימה את חלומו של היטלר - ויום אחד אולי יקחו יורשותיה גם אל הכוכבים.
