צלחות מעופפות קיימות במציאות - ואפילו נבנו והוטסו בכדור הארץ

שלום, כאן הקברניט; מזה כמאה שנה שעצמים מעופפים בלתי מזוהים מתוארים כבעלי צורה של דיסק, מה שסיפק השראה לאינספור סרטי מדע בדיוני. אבל האם ידעתם שצלחות מעופפות נבנו והוטסו כאן בכדור הארץ?

צילום צלחת מעופפת. מאין הגיעה?

סיפורנו מתחיל ב-1947, ביום בו מעצב המטוסים ג'ון ג'ק פרוסט החליט שנמאס לו; הוא עבד בחברת דה הווילנד הבריטית ובנה שם כמה מטוסי סילון, בסביבה בלתי אפשרית: בריטניה של אחרי מלחמת העולם השנייה היתה מדינה במשבר - בה רצה השלטון גם לשקם את הכלכלה וגם להגיע לשיאים חדשים בתחום התעופה, במיוחד לאור הפיכת ברית המועצות מבת ברית ליריבה מסוכנת. התוצאה: חברות המטוסים נדרשו להמציא מטוסים מתקדמים ביותר (מה שגרר שעות עבודה פסיכיות) אך עם מינימום תמיכה ממשלתית (או במילים אחרות: משכורות נמוכות יותר).

ג'ק פרוסט בעבודתו

תחת אברו קנדה, בנה את מטוס הסילון הלאומי הראשון, ה-CF100, שיוצר ב-692 יחידות. המטוס לא היה מושלם ופרוסט לא היה שלם עם העיצוב שלו. הקנדים אמנם התאכזבו, אך עדיין האמינו בפרוסט. הוא בנה לעצמו צוות של מהנדסים, שלכולם רעיונות מוזרים וחזון גרנדיוזי: להמציא מחדש את מטוס הקרב.

מטוס ה-CF100, בניסוי ירי של רקטות

דרישה מס' 1 ממטוס קרב בשנות החמישים היתה מהירות גבוהה ותאוצה תואמת; הסיבה היתה חשש מפני פלישת מפציצים גרעיניים של ברית המועצות לשמי אירופה - הדרך בה היו בטוחים שתתחיל מלחמת העולם השלישית. צבאות המערב רצו מטוס שיוכל להמריא אנכית או ממסלול קצרצר, כדי שיירט מפציצים גם אם שדות התעופה נפגעו במכה הגרעינית הראשונה. מספר חברות אמריקאיות פיתחו לשם כך מנגנוני שיגור רקטיים - מטוסי קרב רגילים שמחוברים למסילה ונושאים רקטה ענקית, כזו שתוכל להזניק אותם לאוויר תוך שניות.

מטוס F100 אמריקאי ממריא ממקומו באמצעות רקטה

ואולם, הרקטה עצמה היתה כבדה וצמצמה את יכולת החימוש והדלק שיכל המטוס לשאת - על אף שהתנתקה מגופו לאחר השיגור. בנוסף, הקונספט הזה פתר רק חצי בעיה; המטוסים ששוגרו עדיין נזקקו למסלול נחיתה סטנדרטי, כדי שלא יהיו חד פעמיים.

פרוסט וחבריו השתעשעו מהניסיונות האמריקאים, וראו בהם עצלנות הנדסית; לראייתם, כדי להמציא מטוס מושלם צריך להתחיל מאפס וקודם כל, לברוא מחדש את מנוע הסילון. המנוע הקלאסי נראה לפרוסט מסובך מדי; תא הבערה הגלילי, בצירוף הטורבינה שיונקת אוויר, היו גדולים וכבדים לטעמו, ולא נראה לו יעיל שיש חלק עצום במטוס שמייצר דחף (מנוע), חלק עצום שמייצר עילוי (כנפיים) ולא חלק אחד שעושה גם וגם.

מנוע סילון סטנדרטי? מסובך מדי

מה עשה? פיזר את המנוע: הוא בנה טורבינה גדולה, שסביבה תאי בערה קטנים, כמו חישורים של גלגל. את הקונסטרוקציה הזו שם בתוך מכלול עגול גדול, שתפקד גם בתור משטח עילוי - תחליף-כנפיים. האוויר נשאב מהפרופיל הקדמי של הגוף, והסתחרר לו בתוך המכלול כמו סופת הוריקן. הוא נפלט לאחור (כדי לדחוף את המטוס לפנים), מהצדדים (כדי לפנות ולתמרן) וכלפי מטה (כדי להתרומם מעל הקרקע). לעיקרון הזה, שפיתח ב-1952, קרא פרוסט "מנוע הפנקייק" (משום מה, פספס את ההזדמנות לקרוא לו "מנוע ההוריקן").

תצורת מנוע הפנקייק של פרוסט

משרד הביטחון הקנדי התלהב מאוד מהרעיון של פרוסט ומעיצובי הקונספט שלו - מטוסים שטוחים ומשונים שזכו לשמות Spade ו-Omega. אבל קנדה היתה כבר מעורבת בהרבה פרויקטים יקרים, כך שעל המיזם הוטל צל גדול בצורת סימן שאלה.

אברו קנדה, חברה חכמה ויצירתית, מיהרה לפרסם בעיתונים פרטים על ההמצאות של פרוסט ומטוסיו העתידניים; מהר מאוד זעק העם הקנדי "למה אנחנו לא מממנים את זה!?" ופרוסט קיבל, בלחץ ציבורי, הרבה מהכסף לו הזדקק. גיבורנו, מעודד מאהדת הקהל, הבין שעכשיו לא יסרבו לשום דבר שימציא ובחר לשים את מנוע הפנקייק במטוס פנקייק: צלחת מעופפת. אבל פרוסט ידע שעם כל הרצון הטוב, לקנדה אין די משאבים כדי לממן את הפרויקט במלואו. לכן, החליט לארגן כסף מהשכנים.

העיצובים של פרוסט, כפי שהוצגו במגזינים בקנדה ובארה"ב

עיצוב קונספט של הצלחת המעופפת שעיצב פרוסט לאמריקאים

הצלחת המעופפת הקטנה, עיצוב קונספט

עיני הגנרלים האמריקאים נצצו: בימים ההם היו מספר פיתוחי כלי טיס שכאלה, במקביל לפיתוחי מסוקים חדשים - והצלחת המעופפת יכלה, תיאורטית, להחליף את כולם (ולפנות את תקציבי הפיתוח שלהם). דרישות האמריקאים היו לכלי שיוכל לרחף במקום עשר דקות ברציפות, לטוס לטווח של 40 ק"מ ולשאת מטען של 450 ק"ג. פרוסט החליט לסנוור אותם: הכלי שלו, שזכה לשם Avrocar VZ19, יכל לטוס לטווח של יותר מ-200 ק"מ, ולשאת מטען של יותר מאלפיים ק"ג.

פרוסט וצוותו ליד הצלחת המעופפת VZ19

ב-1959 החלו ניסויי הטיסה באברוקאר, שגילו שמאוד קשה להטיס צלחת מעופפת: כשטסה בגובה מטרים בודדים, הוחזר זרם הפליטה של המנוע מהקרקע כלפי מעלה, והכלי היה יציב מאוד וריחף בקלות. כך גם בגובה רב, משום שהושגה מהירות גבוהה שתרמה ליציבות. אבל בגובה בינוני, במעבר בין שני המצבים היציבים, כמעט התהפכה הצלחת פעם אחר פעם.

הצלחת המעופפת VZ19 ממריאה

פרוסט ביצע שינויים רבים במפלט, במנגנוני השליטה ובגוף עצמו - אך הכלי נותר הפכפך ומסוכן לטיסה. נאס"א בחנו את האברוקאר במתקני הניסוי הכי מתקדמים וב-1961 טס דגם משופר, אך בו התגלו סיבוכים אחרים: טיסה יציבה וממושכת התאפשרה רק בגובה אפסי.

הצלחת המעופפת בניסוי מנועים

באותם הימים קלטה ארה"ב שחברת הוקר סידלי הבריטית מתקדמת יפה מאוד בפיתוח מטוס קרב סטנדרטי למראה שמסוגל להמריא ולנחות אנכית - ההארייר המפורסם (עליו אספר לכם בטור משלו), וחתכו את המימון של פרוסט. וכך נגוז לו חלום הצלחת המעופפת; למה לשרוף הון על משהו עתידני, כשאפשר להשתמש בפיתרון פשוט ומוכח? ולכן, חוסל הפרויקט.