חמש הפתעות ונס מעולם אחר: 50 שנה לנחיתת אדם על הירח

שלום, כאן הקברניט; "האנשים האמיצים האלה, ניל ארמסטרונג ואדווין אולדרין, ידעו שאין סיכוי שישובו, אבל הם גם ידעו שההקרבה שלהם תעניק תקווה למין האנושי" - כך נכתב בנאומו של נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון אי שם ב-1969, אותו תכנן לשאת במקרה בו משימת הנחיתה הראשונה על הירח תשתבש.

בסופו של דבר, שרדו האסטרונאוטים של חללית אפולו 11, והשבוע אנו מציינים חמישים שנה להישג המיוחד שלהם - הגעת האנושות אל שכנינו השמיימי ב-20 ביולי 1969. לכבוד המאורע, אספר לכם כמה דברים פחות ידועים על אותה משימה.

אדווין "באז" אולדרין מצדיע לדגל על הירח צילום: נאס"א

למשל, שאף אחד - לא הממשלה, לא נאס"א, ולא האסטרונאוטים עצמם - חשב שיש להם סיכוי לחזור הביתה. רבים ראו בה משימת התאבדות, מוות ברור וידוע עוד משלב שולחן השרטוט.

רקטת סאטורן 5 מועברת ממבנה ההרכבה לאתר השיגור, כשחללית אפולו 11 בראשה צילום: NASA

לא סתם הכינו לנשיא כזה מין נאום נכאים; טכנית, לא היתה כל ערובה שהמשימה תסתיים בשלום - ובצדק; על הנייר, היתה אמורה המשימה להתגלגל כשורה עד לקטע שבו מגיע זוג הגיבורים לפני הירח; ארצות הברית כבר הצליחה לשלוח חלליות שיקיפו את הירח קודם לכן. אבל לנאס"א לא היה רבע מושג האם הנחתת תצליח בכלל להמריא חזרה. פשוט לא היה איפה לתרגל דבר כזה על פני כדור הארץ, ומשימות הירח הקודמות כללו כלים הרבה יותר קטנים וקלים.

תוכנית הטיסה של אפולו 11 (לחצו להגדלה) צילום: NASA

כל הנדסה נשענת על חוקיות; כדי להרים באוויר גרם של חומר בתנאי כבידה נמוכה צריך X כוח, וככה אפשר לבנות מודל פצפון, ללמוד ממנו ולבנות חללית שלמה. אבל הנדסה מוצלחת תלויה בהשפעות שידענו לקחת בחשבון; קחו למשל את אסון אפולו 1 שהתרחש רק שנתיים קודם, בינואר 1967: דלת תא הצוות לא תוכננה כמו שצריך, וכשפרצה בו שריפה במהלך ניסוי, נספו שלושה אסטרונאוטים כי לא הצליחו לפתוח ולצאת.

תא הפיקוד של אפולו 11 בעת בנייתו צילום: NASA

משימת אפולו 11 יכלה לכלול עוד מאה דלתות שכאלה, באגים לא צפויים. ולכן נערכו כל הנוגעים בדבר לאסון: האסטרונאוטים עצמם חששו ממבנה תוכנית ביטוח החיים של נאס"א, והחליטו לפתוח פוליסה מיוחדת משלהם.

מפלטי השלב הראשון של רקטת סאטורן 5 צילום: NASA

אף חברת ביטוח לא יכלה לבטח אותם ללא תשלום פרמיה אסטרונומית, והם פחדו שבמקרה אסון המשפחות שלהם יקבלו בעיקר, פרחים. במקרה של ניל ארמסטרונג, הפוליסה היתה קריטית, בשל בעיות פיננסיות.

צוות אפולו 11: ניל ארמסטרונג, מייקל קולינס ובאז אולדרין צילום: NASA

מה עשו האסטרונאוטים? השתמשו בכלי הכי חזק שלהם לייצור הכנסות: השמות שלהם. שלושת הגיבורים הכינו מאגר עצום של גלויות וחתמו עליהן, במחשבה שיהפכו ליקרות ערך אם יאבדו את חייהם במשימה.  

גלויה חתומה, אחת מהרבות שהכינו האסטרונאוטים מראש צילום: wikimedia

מספרים שנשיא ארה"ב ניקסון התאמן על נאום ההספד שלו הרבה יותר משהתאמן על נאום הנחיתה המוצלחת. יכול להיות שזה בגלל שקשה יותר להציג דרמה מלהציג שמחה וחגיגה, ויכול להיות שמישהו פשוט אמר למנהיג העולם החופשי שסביר יותר שאפולו 11 היא גיחה בכיוון אחד. אגב, טייס המקפת מייקל קולינס אמר בראיון שאם היו מתים חבריו, לא היה מסוגל לחיות עם האשמה והאחריות ושולח יד בנפשו.

מבנה המשימה נשען על מקפת (חללית שחגה סביב פלנטה או ירח) שנושאת נחתת, מביאה אותה לנקודת השחרור, ומשגרת אותה אל השטח. לאחר השלמת המשימה על פני הירח, השתגר תא הצוות של הנחתת והתחבר בחזרה למקפת שיצאה בחזרה לכדור הארץ.

הנחתת עיט, מתוך המקפת קולומביה צילום: NASA

בעוד מדענים לא היו בטוחים שזה יעבוד, הופתעו כולם בבקרה הקרקעית של נאס"א ("יוסטון, יש לנו בעיה") לגלות שזה עבד טוב מדי: כשהתנתקה הנחתת דיווח צוות הנחתת על צליל פקיקה חזק, כאילו מישהו חלץ פקק שמפניה.

יוסטון, הכל דווקא בסדר. מרכז הבקרה הקרקעית של נאס"א צילום: NASA

הצעד ההיסטורי של ארמסטרונג אמנם תואר כ"צעד קטן", אך בעצם היה ענקי, ואני מתכוון מילולית: אולדרין הטיס את הנחתת בזהירות יתר, אפילו יותר בעדינות ממה שנעשה בסימולציות. התוכנית המקורית היתה להתקדם לאט-לאט אל פני הירח ואת המטרים האחרונים לעשות בנפילה, כשכוח המשיכה הנמוך של הירח יבטיח שהנחתת לא תינזק. אבל כפי שסיפרתי לכם, הנחתת החטיאה את נקודת הנחיתה, והגיעה לאזור עם תוואי שטח מעט שונה.

צעד קטן צילום: vintage news

אולדרין הפליא בעדינותו והנחתת הזדחלה מטה כחשופית, ונחתה כל כך בעדינות שבולמי הזעזועים ברגליים שלה - בוכנות גדולות - כלל לא נעו. התוצאה: החללית עמדה גבוה יותר ממה שחשבו האסטרונאוטים.

אפילו לא התכופפה. רגל הנחתת עיט צילום: NASA

ומר ארמסטרונג? הצעד הראשון שלו היה נפילה של מטר וחצי מסולם הנחתת; ההתרגשות, האבק הירחי והקסדה הפריעו לו לראות את הגובה מעל לפני השטח. הרבה מזל היה שם; באותה מידה, הדבר הראשון שנאמר על הירח יכל להיות "אמאל'ה" או "שיט".

בכל פעם שיצאו האסטרונאוטים לשוטט על פני הירח, היה עליהם לזכור שלא לסגור לחלוטין את דלת פתח היציאה. למה? משום שאם הדלת נסגרה לחלוטין, היה מתבצע דיחוס אוטומטי של תא הצוות - והפרשי הלחץ לא היו מאפשרים לפתוח את הדלת. עוד אחת מההברקות ההנדסיות עליהן דיברנו.

ארמסטרונג מתהלך על הירח צילום: NASA

כשנכנסו האסטרונאוטים בחזרה לנחתת עיט, דיחסו את התא והסירו את הקסדות, שמו לה לריח מאוד חריג שהתפשט ברחבי תא הצוות: ריח גופריתי שרוף. שני האסטרונאוטים היו אנשי צבא בעברם וזיהו מייד את הניחוח (שמוכר היטב לכל מי שירה פעם).

ארמסטרונג בתוך הנחתת צילום: NASA

בתחילה נבהלו נורא וחשבו שמשהו בחללית התלקח, ומיהרו לבדוק נתיך-נתיך ומעגל-מעגל. לקח להם קצת זמן להבין שהריח מגיע מהאבק הירחי ומהמגע שלו עם החמצן שבתא.

ריחות, דרך אגב, נובעים מהרכבים כימיים של חומרים, ועד היום לא ברור במאה אחוז למה לירח יש ניחוח שכזה; כימית, אין בו שום דבר שאמור להריח ככה. יתכן שזהו ריחם של אינספור שנות סופרנובות ופיצוצים קוסמיים אחרים. ושבעצם, כל היקום מריח כמו מטווח בטירונות.

חלוצי החלל של אפולו 11 התוו לאנושות את הדרך למשימות מאוישות רבות אחרות. אמנם אנשים כבר לא נוחתים על הירח ויש לכך סיבות טובות, אך מסעו של המין האנושי בחלל אך החל. כבר בעשור הקרוב צפויות משימות מאוישות חדשות אל שכננו השמיימי, וצעדים גדולים נוספים אל עבר עתיד בו מוצאת האנושות את גורלה בין הכוכבים. טיסה נעימה!