ה-F המקולל: מטוס הקרב שהרג מאה מהטייסים שלו

שלום, כאן הקברניט; בהיסטוריה של התעופה הצבאית יש לא מעט סיפורים בהם הגיע המטוס הנכון לצבא הנכון בזמן הנכון וחולל פלאים בידי האנשים הנכונים. היום נדבר על ההיפך; מטוס שהוכיח ששום דבר אינו מושלם - פרט לכישלון, לפעמים.

מה אין בסיפור הזה - טכנולוגיה, שחיתות, פוליטיקה, אסונות ומטוס קרב אחד שנראה כמו טיל. הוא מתחיל אי שם ב-1951, כשמעצב המטוסים המהולל קלרנס "קלי" ג'ונסון ביקר בטייסות הקרב של חיל האוויר האמריקאי במלחמת קוריאה. הוא שמע מהטייסים שמטוס ה-F86 שלהם גדול, מסורבל ומסובך לתפעול, בעוד המיג 15 של האויב קטן, פשוט וזריז. שב ג'ונסון למשרדו בחברת לוקהיד - ומיד החל לתכנן את ההברקה שלו: מטוס קרב טהור, שיהיה פשוט ביותר ומהיר כברק.

הקשיב לטייסים, ובנה מטוס. קלי ג'ונסון צילום: Lockheed Martin

אב טיפוס מתקדם של ה-F104 צילום: USAF

הפשרות באו עם מחיר: הטווח היה קצר מאוד, משום שבגופו של ה-104 כמעט שלא היה מקום לדלק; הוא יכל לשאת רק ארבעה טילי אוויר-אוויר, מה שצמצם את יכולותיו בקרב (במיוחד לאור אמינותם האפסית של טילי התקופה); הוא לא התאים ללחימה במזג אוויר בעייתי; וכיסא המפלט שלו שוגר כלפי מטה - לא רעיון מוצלח כשטסים בגובה נמוך.

והיתה לו עוד בעיה קטנה: היה ממש קשה להנחית אותו. מטוס עם כנפיים קטנות תלוי בעוצמת המנוע כדי להישאר באוויר. כשניגשים לנחיתה בסטארפייטר, עליו לבוא כשהחרטום משופע מאוד מעל לאופק, כדי שהגוף יסייע בהאטה ולא קל לכוון כך את המטוס אל המסלול.  

סטארפייטרים של חיל האוויר האמריקאי צילום: USAF

המטוס ובני דורו. שימו לב להבדלים בצורת הגוף. עם כיוון השעון: F101 וודו, F102 דלתא דאגר, F100 סופר סייבר ו-F104 צילום: IFS

לוקהיד אכלה את הלב, אך לא ויתרה; מחירו הנגיש של המטוס עשה אותו לעסקה לא רעה. היא פשוט לא תתבצע על אדמת ארצות הברית. הטרגדיה עליה דיברתי? היא עומדת להתחיל.

ב-1956 החליטה ממשלת מערב גרמניה שמלחמת העולם השלישית תתחיל כנראה, מאחותה המזרחית שבשליטה סובייטית. כדי לאפשר בלימה של כוחות האויב - בראשם, מפציצים כבדים - החליטה לפרוס 2,000 מטוסי קרב מתקדמים ברחבי המדינה תוך חמש שנים. כדי לחסוך כסף על מערכים לוגיסטיים, ישתמש הלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, בדגם אחד בלבד של מטוס קרב. לגרמנים היו אופציות כמו המיראז' 3 הצרפתי (עליו סיפרתי לכם) והלייטנינג הבריטי רב העוצמה (וגם עליו) ולוקהיד ממש, אבל ממש רצתה לזכות בחוזה הזה.

סטארפייטר לאחר טיסת ניסוי צילום: USAF

הרכבת מטוסי F104 במפעל גרמני צילום: luftwaffe.de

עניין משימות התקיפה היה הכי בעייתי: זה כלי שנועד לטוס מהר בגובה רב, להגיע לנקודת מפגש, לשחרר טיל על מפציץ סובייטי ולחזור הביתה - לא לטוס נמוך תוך שהוא מחפש מחנה אויב, למשל. אפילו הראות ממנו לא איפשרה זאת. ב-1960 החלו להימסר המטוסים לגרמניה, שקנתה בשלב ראשון 915 יחידות.

ליין מטוסי סטארפייטר מדגם G, בגרמניה צילום: luftwaffe.de

מהר מאוד החלו הסטארפייטרים של גרמניה ליפול בעשרות, כזבובים בגשם; נראה שכמעט בכל שבוע נפל F104: למשל, ב-1962 אבדו ארבעה מטוסים בתאונה אחת: הם טסו במבנה והמוביל יזם תמרון חריף שהסתיים בצלילה, ממנה לא הצליחו הארבעה להיחלץ ונשתלו בקרקע.

תמונה נדירה של צוות אווירובטי גרמני, לפני התאונה צילום: luftwaffe.de

התקרית היכתה גלים בלופטוואפה, ובגללה עד היום אין לחיל האוויר הגרמני צוות אווירובטי. בין 1965 ל-1966 אבדו 48 מטוסים בתאונות, מה שגרם למשבר מנהיגותי גדול בלופטוואפה, ולהדחת מפקדים בחיל האוויר. בשנים הבאות המשיכו המטוסים ליפול עוד ועוד; בניסיונות נחיתה, התרסקו בתרגילי טיסה נמוכה, כמה מטוסים אפילו התלקחו ספונטנית והחלו לבעור על המסלול. מכונת מוות אמיתית.

הריסות סטארפייטר שכשל בנחיתה צילום: historicwings

מטוס F104 שהתרסק בחורשה סמוכה לבסיס צילום: IFS

מטוס F104 שננטש והתרסק צילום: 916starfighter spiegel.de

מדוע הרג ה-104 את הטייסים שלו? באשמת מי ששם אותם בתוכו. ממשלת גרמניה המערבית רצתה להציג עוצמה ואיתנות מול שאר שותפותיה בברית נאט"ו, ולכן הורתה על תוכנית הצטיידות מהירה, שהפכה למבולגנת.

קל לשכוח, אבל הלופטוואפה של אותם ימים היה גוף טרי וחסר ניסיון ולא הלופטוואפה המפחיד והמנוסה של ימי גרמניה הנאצית. ההוא פורק ב-1945 וקם מחדש רק ב-1956, כשכל העולם כבר התקדם אל תפיסות הפעלה וציוד שונים בתכלית.

מטוס F104 של חיל האוויר המערב גרמני צילום: talkbass

לבלאגן ההצטיידות היתה עוד השלכה מסוכנת: תוכנית אימונים משובשת ביותר. טייסי F84, מטוס הקרב הקודם של גרמניה, עברו הדרכה על ה-F104 אך היו צריכים להמתין הרבה עד שיכלו לנצל את מה שלמדו, מה שפגע באיכות הלמידה והוביל לטעויות אנוש - למשל, הצלילה הלא מחושבת שהובילה להתרסקות ארבעת המטוסים ב-1962. 

מטוס ה-F84, שקדם ל-104 המסוכן צילום: Thunderstreaks

מכונאים מטפסים על סולמות בליין F104 צילום: luftwaffe.de

אריך הרטמן צילום: acesofww2

לחיל האוויר הגרמני לקח הרבה זמן להבין את גודל הטעות שלו. ואם לא די בכך, נמנע זמן רב מלשמוע בעצתם של מומחים ממדינות אחרות. הרשויות בגרמניה הגיבו ב"לא, תודה" לכל ניסיון עזרה, בשעה שכמעט כל שבוע נופל סטארפייטר ומשפחות הטייסים יוצאות להפגין ברחובות. 

עם הזמן, הבינה צמרת הפיקוד שאין ברירה: הגנרל יוהנס שטיינהוף מונה למנהל התפעול והמבקר הפנימי של הלופטוואפה ומיד הורה לקרקע את כל הסטארפייטרים לשלושה שבועות ולבדוק בהם כל בורג כדי למצוא ליקויים טכניים. במהרה שוחררה רשימת שיפורים נדרשים - למשל, החלפת כיסא המפלט באחד פחות התאבדותי. למעשה, היו מקרים בהם כיסא המפלט גרם למקרי מוות אפילו בלי לפעול: הרבה מהתרגילים של הלופטוואפה נערכו בגובה נמוך, אך כשנוצרו כשלים ותקלות, העדיפו הטייסים להסתכן בנחיתת חירום מסוכנת, ולא לפלוט כלפי מטה ולקוות שהמצנח ייפתח בזמן.

כיסא המפלט של ה-104. בהמשך, הוחלף באחד סטנדרטי צילום: IFS

בהמשך שנות השישים נפתח הלופטוואפה לביקורת נוספת, ומומחים חיצוניים עזרו למערב גרמניה להבין את טעותה: מספרים שתומס פייק, מפקד חיל האוויר הבריטי, נדרש לסוגיית הסטארפייטר הגרמנית ואמר בפשטות שהסיבות ברורות: לחץ פוליטי להציב המוני מטוסים חדשים בזמן אפסי; היעדר ניסיון בתפעול מטוס קרב מתקדם, ואובדן היכולת ללמוד זאת כמו שצריך; ומחסור בשעות טיסה ואימונים.

מטוס F104 ששרד נחיתת חירום, מכוסה קצף לכיבוי שריפות צילום: IFS

בהמשך, השכילה גרמניה להרחיב את תוכניות האימונים וגל התאונות נעצר; בשנות השבעים והשמונים עדיין ארעו תאונות, אך לא בשיעורים פראיים כבעבר.

אז עד כמה נכון לטעון שהמטוס הוא "מטוס אלמנות"? ה-F104 היה עשה מה שתוכנן לעשות, והמהנדסים הציגו את האזהרות הנדרשות כששדרגוהו; הנדסה היא טרייד-אוף - תמיד מוותרים על משהו, ומקווים שלא יתגלה כחיוני בהמשך. ממשלת מערב גרמניה ראתה את הפריסה המהירה כחיונית יותר מבטיחות טיסה, והנסיבות שיצרה הן שקיפדו חיים. אומרים שהאדם ולא המכונה הוא שקובע את הניצחון, וזה תופס גם להפסד; דם הטייסים נמצא על ידי הפוליטיקאים, ולא על כנפי המטוס.