עוקץ: כשהפסיכולוגיה הופכת לסטטיסטיקה

"לראשונה מתחילת השנה", בישרו אתמול הכותרות, "נרשמה ירידה בייבוא מוצרי החשמל הביתיים". אבל הנתונים על היבוא של מוצרים בני קיימא, שפורסמו אתמול בידי רשות המסים, לא ממש הפתיעו אף אחד, בטח לא את מי שמבין משהו בפסיכולוגיה של השוק.

זה חודשים ארוכים שכל החזאים, המנתחים

כל שכיר שקרא השבוע ב"כלכליסט" את הראיון עם יו"ר ההסתדרות עופר עיני, שדיבר על "קטסטרופה" והזהיר מפיטורים של 100 אלף עובדים, לא צריך יותר מזה כדי להבין שהחגיגה נגמרה. כל אחד הוא כלכלן שצריך לנהל את תקציב משק הבית שלו, וכל אחד הוא צרכן שמבין עכשיו כי אסור לו לקנות שום דבר חדש ויקר, וגם כדאי לשקול צעדים להידוק החגורה. מי יודע אם עוד חצי שנה עוד שנה עוד תהיה לו עבודה קבוע.

חתן פרס נובל בכלכלה, הפרופ' הישראלי דניאל כהנמן, הוא רק אחד הבולטים בקרב החוקרים שכבר הוכיחו שבכל הנוגע לתהליך קבלת ההחלטות של הציבור, הפסיכולוגיה היא רכיב לא פחות חשוב מהמספרים היבשים והתיאוריות הרשמיות. אתמול קיבלנו לכך את ההוכחה הניצחת: כשכולם מדברים על כך שיהיה רע, הם מתנהגים בהתאם, ונהיה רע.

בנימין נתניהו, אגב, יודע את זה כבר מזמן. ב־2005, מיד עם כניסתו לתפקיד שר האוצר, הוא החל לפזר הבטחות על העתיד הכלכלי המזהיר של ישראל. בשיאו של המיתון הוא גייס את צחות המילים וברק הסיסמאות וניצל כל במה כדי להבהיר שהמשק המקומי הוא סיפור הצלחה מסחרר. הדברים הללו לא היו הסיבה היחידה להתאוששות המרשימה של כלכלת ישראל, אבל הם בהחלט חלחלו לתודעה והחזירו ישראלים רבים אל החנויות בימים ההם, מה שבוודאי תרם ליציאה מהמיתון.

עכשיו, כאמור, המגמה הפוכה. וזהו בדיוק הזמן שבו מנהיגות כלכלית חזקה צריכה לצאת אל הציבור ולהבטיח לו שיש על מי לסמוך. לצד ההבטחות נדרשים כמובן גם צעדים שיפגינו מדיניות אחראית ושקולה; קצת מילים, קצת מעשים, והשגשוג הזה יהפוך ריאלי. כמה חבל שאת כל אלה קשה למצוא בישראל בימים אלה. מה הפלא שהציבור הישראלי הנבון מדיר את רגליו מחנויות החשמל.