למה אנחנו מתים על סוכר?
במשך מיליוני שנים למדנו לזהות טעם מתוק כסימן ל"בטוח למאכל" - ואז באה תעשיית המזון, הפיקה הרי סוכר ודחסה אותם בממתקים ובג'אנק פוד שמתעתעים בחוש הטעם שלנו
התשובה היא שזה לא תלוי רק בנו. במשך אלפי שנים מישהו טרח ללמד אותנו לאהוב טעם מתוק. ולאחרונה, אחרים החלו לנצל זאת.
מתוק הוא סימן למאכל בטוח צילום: shuttertock אנחנו, בני האדם, איננו היחידים שמנסים לשרוד ולהתפתח על פני הכוכב הזה. מאז שנוצרו החיים מנסים אלפי אורגניזמים, קטנים כגדולים, לשפר את מצבם, לעבור לדירות בשכונות טובות יותר ולשלוח את ילדיהם לחו"ל. אבל בניגוד לבני אדם ולבעלי חיים, צמחים אינם יכולים לעבור לבדם דירה. הם זקוקים לעזרה, ולעזרה הזאת קוראים "פירות". עגבנייה עסיסית ואפרסק בשל אינם ארוחת חינם. זו דרך מתוכננת להכניס את הילדים - זרעי עץ האפרסק ושיח העגבניות - לשכונה טובה יותר. מעבר הדירה נעשה דרך מערכות העיכול של בעלי חיים. אלה נותנים לזרעים טרמפ לשדות חדשים ולבתים חדשים, ושם מפזרים אותם "בדרך הטבעית".
וכמו חברות הייטק שמממנות ארוחות ערב לעובדים שנשארים לעבוד עד שעה מאוחרת, גם הצמחים הבינו שכדי לגרום לנו לעבוד בשבילם עליהם להיות יצירתיים. לכן הטעמים כה מתוקים וצבעי הפירות כה מושכים. בעלי החיים שבררניים באוכל לא היו טורחים לקטוף פירות, לקלף אותם ולתת לזרעיהם טרמפ גסטרונומי, אלמלא היו יפים וטעימים.
ואז, כמובן, אנחנו בני האדם החלטנו שהספיקו לנו הפירות ושאנחנו רוצים לאכול דברים כגון סלטי עלים - וכך החל הקונפליקט. לעלים אין זרעים או גלעינים להפיץ, ולכן אין להם אינטרס להיאכל. אך האם אין להם זכות להגן על עצמם? הם החליטו שיש להם, והם מתגוננים בטקטיקות שמזכירות שיטות לחימה של מדינות: גדר הפרדה, למשל, שגרסת הטבע שלה היא קוצים; או נשק כימי - צמחים לא שועים לאמנות הומניטריות - שגרסת הטבע שלו הוא רעלנים.
בשנות הארבעים מגדלי כבשים אוסטרלים הבחינו שהכבשים שלהם איבדו את החשק המיני. הסיבה לכך היתה הכימיקל פרומונונטין שמתנהג כמו הורמוני מין טבעיים, ושנמצא בתלתן האירופי שהכבשים אכלו. כשלתלתן האירופי יש שנה רעה, עם מחסור בגשם או שמש או עם עודף מהם, הוא מיישם את המקבילה הביולוגית של הגדלת ההוצאה הממשלתית על ביטחון: הוא מגביר את ייצור הפורמונונטין, שבתורו מגביל את התרבות הטורפים שלו. התלתן האירופי פשוט נתן לכבשים גלולות למניעת היריון.
כך הטבע שומר על איזון. וכך אנחנו מפרים אותו: במשך מיליוני שנים למדנו להירתע מהרעלנים הטבעיים, ולזהות את טעמם כמר, ולזהות את טעמם של הדברים הבטוחים למאכל כמתוק. זו היתה דרכה של האבולוציה לוודא שלא נחטוף הרעלה.
ואז הגיעה תעשיית המזון המודרנית, שלמדה לנצל את תאוותנו למזונות מתוקים שטעמם מהווה עבורנו איתות על "מעדן בטוח למאכל". החדשנות הטכנולוגית מאפשרת לנו כיום להפיק כמויות אדירות של סוכר, ואנחנו לקחנו אותו והפכנו אותו לממתקים ולג'אנק פוד, שלא טובים לגוף אך עמוסים בחד־סוכרים שמתעתעים בחוש הטעם שלנו. ככל הנראה, מעולם בהיסטוריה לא היה לנו כל כך הרבה סוכר זול ונגיש. והבעיה היא שבטווח הארוך, כמויות מוגזמות של סוכר עלולות לגרום לעששת, להרחבת קו המותניים ולקיצור החיים. אז כשאתם מושיטים את היד לעוד חטיף, עצרו לרגע וחשבו. סוכרת סוג 2 עשויה להיות גרסתם של הצמחים לנקמה מתוקה.
ד"ר מועלם הוא מומחה לביולוגיה אבולוציונית ומחבר רב־המכר "דווקא החלשים שורדים"
לטורים קודמים של שרון מועלם:
לכתבות נוספות במוסף "כלכליסט" לחצו כאן
