פרס עם אג'נדה

1. הפסד בשתי חזיתות

הקרב על מועמדות גביזון הוא קו פרשת מים לביהמ"ש העליון

ההחלטה להעניק פרס ישראל לפרופ' רות גביזון היא גם החלטה להעניק את הפרס לאג'נדה השוללת את מורשת אהרן ברק במשפט הישראלי. ברק לחם כדי לטרפד את מינויה של גביזון לעליון בגלל שני פגמים שמצא בה: העובדה שנתנה ביטוי פומבי לאג'נדה שלה שכללה ביקורת נוקבת על דוקטרינת "הכל שפיט", והמזג השיפוטי שלה. בשפה פשוטה: היא אינה משלנו והיא גם אשה בעייתית. אך מניעת מינויה של גביזון הסבה לברק ולעליון נזק גדול מעצם חשיפת הנימוקים והטקטיקות המפוקפקות שלהם נזקקו כדי להרחיקה.

רות גביזון צילום: עמית שאבי

ראשית, האבסורד שבתביעה מאקדמאית מוערכת המתמחית במשפט חוקתי להסתיר את דעותיה על תפקיד בית המשפט בדמוקרטיה. שנית, הבלטת שלט ה"אין כניסה" שהניפו שופטי העליון בפני מועמדים בעלי תפיסה שונה, עצמאית, אל מול אחת־לא־משלנו. שלישית, פיזור הכפשות בכל פורום אפשרי על התאמתה ואופיה. עצמאותה של גביזון, ביקורתה על האקטיביזם השיפוטי, עמדותיה בזכות "אויבי" המערכת כאריה דרעי ודרור חוטר־ישי - אלה סיווגו אותה כאישיות לא רצויה בעליון. בסבב המינויים ב־2004 שבו היתה גביזון מועמדת נבחרה עדנה ארבל, ובכך גברו התהיות לגבי הכישורים המתאימים למינוי לביהמ"ש העליון.

הקרב על מועמדותה של גביזון הוא קו פרשת מים שממנו החל העליון להפסיד בשתי החזיתות שאיפיינו את הקרב הזה - האג'נדה והמינויים.

2. מבריקה מדי

לדעת גביזון, ביהמ"ש גם לא ממלא את תפקידו וגם חורג מתחומיו

את האג'נדה של גביזון ניתן לתמצת בציטוט הבא: "לשופטים תפקיד חיוני וייחודי בהגנה על זכויות אדם. לא ברור שיש להם יתרון יחסי ניכר במאבק בשחיתות או בעיצוב נורמות ציבוריות... דומה שאין להם כל יתרון יחסי בפיקוח על ההליך הפוליטי. לדעתי, במצב הקיים בג"ץ פונה לכיוונים שאין לו בהם יתרון יחסי או תפקיד ייחודי. להרחבה זו יש תרומה לעובדה שהמערכת השיפוטית אינה עומדת היטב בתפקידה העיקרי - שפיטה מהירה ויעילה בסכסוכים".

הביקורת כפולה: בית המשפט גם פולש לתחומים לא לו, וגם משלם מחיר בביצוע בלתי יעיל של תפקידו האמיתי.

רק אחרי שברק פרש התברר שגביזון אינה לבד, ולעמדותיה שותפים משפטנים בולטים נוספים כאמנון רובינשטיין, דניאל פרידמן, מני מאוטנר, יואב דותן ואחרים. ההכרה האמיתית באיכויותיה של גביזון היא לא בפרס ישראל אלא במלחמת החורמה שאסר אהרן ברק נגד מינויה לעליון.

בקריירה האידיאולוגית והמעשית שלה עברה גביזון מממד הפרט למרחב הכלל; מהתמקדות בזכויות אדם להתמקדות בזכויות הקולקטיב הישראלי־הציוני־היהודי. בשיח הישראלי מקובל לראות במעבר כזה "עריקה" משמאל לימין. נדמה שהצביון הלאומי הזה מאפיין גם את הרכב הוועדה שהחליטה על הענקת הפרס לגביזון - הפרופסורים רות לפידות, יפה זילברשץ וברכיהו ליפשיץ.

גם הרכב הוועדה לבחירת שופטים צבוע בגוונים דומים בשנים האחרונות. זו הסיבה שנציגי ביהמ"ש העליון בוועדה איבדו מכוחם במינויים לעליון. תעיד על כך העובדה שמבין חמישה מינויים בתקופת כהונתה של ביניש כנשיאה, רק אחד (עוזי פוגלמן) היא רצתה באמת. בוועדה הזו אין ספק שגביזון היתה נבחרת.

במגילת העצמאות, בחוקי היסוד, ברטוריקה החוקתית של ברק וביהמ"ש העליון חוזרת ומודגשת המחויבות לערכיה של מדינת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". נדמה שאין משפטנית כגביזון שפעילותה והגותה מזוהות עם הצמד הזה "יהודית ודמוקרטית" ומקיימות אותו. ובכל זאת היא נפסלה בשל האג'נדה שלה.