אמא תמיד אמרה לנו: "מצדי קחו עשר מנות, אבל מה שתשאירו בצלחת תקבלו מחר"

"נולדתי בקובה ב־1946 לרשל ויאשה, שהתגלגלו לשם במסגרת בריחתם מאירופה במלחמתה העולם השנייה. כשהייתי בן שנתיים חזרנו לאנטוורפן והוריי נאלצו להתחיל הכל מהתחלה. גרנו עשר נפשות בדירת שלושה חדרים (הוריי, אחיי, וסבא וסבתא משני הצדדים). לקח להוריי זמן להשתקם כלכלית, ורק כשהייתי בן עשר רווח לנו ועברנו דירה למקום טוב יותר.

"אבי היה אינטלקטואל שקרא המון, והלכנו הרבה לקונצרטים ולאופרה. הוא היה יהלומן, בן למשפחת יהלומנים, ויהלומים היו בשבילו הרבה יותר מפרנסה, זאת היתה תרבות. היתה בו אהבה גם לאבן היהלום וגם לקהילה הסגורה והמיוחדת שעסקה בתחום ולמשפחתיות שנוצרה בתוכה. בבית תמיד היו דברי אמנות שאבא קנה, אבל הוא הקפיד לומר לנו: 'בבית תעשה מה שאתה רוצה, אבל כלפי חוץ תראה צניעות. את העושר שלך תשמור לעצמך. אל תצטלם עם הרכוש שלך'. אולי זאת גם תכונה של יהודים, בהשפעת מלחמת העולם השנייה, לא להתבלט.

1951. אבי, בן חמש, ואמו רשל ברחוב באנטוורפן

"כשהייתי בן שש או שבע אחי התינוק מת מות עריסה, ואני זוכר את הצעקות של אמי כאילו זה היה אתמול. לפעמים נדמה לי שאני עדיין שומע את הצעקות בראשי. אמי היתה פולנייה הארד קור. אשה מטופחת אבל סגורה, קשה, שלא הרבתה לחבק ולנשק. היא עברה חיים לא פשוטים בצל השואה, מות אחי וההגירה. כשישבנו מסביב לשולחן היא תמיד אמרה לנו: 'מצדי קחו עשר מנות, אבל אם תשאירו טיפה בצלחת תקבלו אותה בארוחת הצהריים של מחר'.

"בגיל שש הצטרפתי לתנועת השומר הצעיר באנטוורפן. החינוך היה סוציאליסטי מאוד, עם תמונה של סטלין על הקיר. שימשתי ראש קן, ובהמשך הפכתי לאחראי על ארגוני השומר הצעיר באירופה. הוריי לא רצו שאעלה לארץ ואמרו: 'זה מיותר, כל המשפחה שלך פה', אבל נראה שהחינוך הלא פורמלי שקיבלתי גבר על החינוך של הוריי והחלטתי לעלות.

"עליתי לקיבוץ מגן בסיוע הסוכנות, ושם הייתי רפתן במשך כמה שנים. זו היתה חוויה מדהימה ומאוד אהבתי את זה. אבי המשיך לנסות ללחוץ עליי לחזור לבלגיה, במיוחד במלחמת ששת הימים שבה השתתפתי, אבל זה היה מאוחר מדי. ב־1971 עזבתי את הקיבוץ כי רציתי להיכנס לתחום היהלומים. למדתי שנה אצל חבר של אבי ונהייתי עצמאי. העובדה שאני ממשיך לקום לעבודה בבורסה ליהלומים בחמש בבוקר היא הרגל שנשאר לי מחליבות הלילה ברפת".