הטרגדיה היוונית של שולה זקן

לאחרונה דווח כי שולה זקן בוכה, שבורה ומקוננת על כך שאחיה יורם קארשי הפליל אותה במסגרת הסכם הטיעון שעשה "לטובתו". מבלי להכיר את התיק ואת הנפשות הפועלות בו, הרי נראה לא הוגן להפיל על משפחה ישראלית ממוצעת את אחד מהקונפליקטים המרכזיים ביותר בשיטת המשפט – שיטת הסדרי הטיעון.

שלא בטובתה צריכה משפחת קארשי-זקן לשאת על גבה את הישראבלוף של שיטת "הסדרי הטיעון", ולהעמיד את מעשייה לא לביקורתו המשפטית של בית המשפט, אותה אנו מדמים לפחות ב"תהליך עשיית צדק", אלא לחסדי שיטה כלכלית, קפיטליסטית בעיקרה, של בחינת עלויות-תועלת מהצד שמגיע להסדר הטיעון.

זה אינו הסכם הטיעון היחיד שעלה לתודעה בתקופה האחרונה, ומכתים את הבנת המשפט בעיני הציבור הישראלי. בתודעה הציבורית נקלטו כמה זיכרונות קולקטיבים ממשפטו של משה קצב. אחד המרכזיים בהם המחיש את הפער בין הרשעתו המצלצלת בפסק דין ביחס להסדר הטיעון המקל שהוצע לו קודם לכן. פער זה נצרב בתודעה והפך חלק מהשיח "הבדיעבדי" על משפטו של קצב לשיח של תוכניות ריאליטי, של סיכונים וסיכויים, של עורמה וטקטיקה המנותקים מ"צדק" או מ"דין". "כמה קיבל" לעומת "כמה היה יכול היה לקבל". כל אזרח הפך למומחה ל"דילמת אסירים", פשוטו כמשמעו.

פער בין אמת משפטית לאמת עובדתית

כל עוד קיימת בתודעה הציבורית חלופה רעיונית ומשפטית להרשעתו של קצב, בדמות עובדות הסדר הטיעון שכמעט קיבלו את אישור בית המשפט, היא גורמת לחידוד התודעה הקולקטיבית של הפער בין "אמת משפטית" לבין "אמת עובדתית", לספקנות ביחס לסוגים שונים של אמיתות, ולערעור האמון בתפקיד המשפט ובפסקי דין. השבוע ראיתי אדם במרכז תל אביב שנשא שלט גדול: "קצב לא אשם".

השתרשות מוסד הסדרי הטיעון (כ-90% מהתיקים מסתיימים בהסדרי טיעון), מרכזיותו בפרשת קצב והתפשטותו בציבור הרחב גורמת לתפיסת המשפט בעיני אזרחיו וצרכניו לא כמוסד של צדק, אלא ככלי של משא ומתן, מכשיר בירוקרטי של תיעוד, רישום וענישה שאינו משקף כלל את מה שנעשה או קרה בפועל. אין את הקטרזיס החיוניים מעצם ניהול המשפט.

התעררות האמון במשפט כשיטה באה לידי ביטוי מתוך מערכת המשפט עצמה. שיטת הסדרי הטיעון אוכלת את המשפט במהותו מבפנים, בהעבירה את מרכז הכובד לרשות החוקרת ולא לרשות השופטת. לא צריך להיות משה קצב כדי לדעת את מה שיודע כל אזרח שנתפס נוהג למשל במסלול אוטובוסים: על מנת לא לנהל משפט, עליך להודות אוטומטית בעבירה קצת אחרת, ולקבל עונש מוסכם תוך הפסד חצי יום עבודה אחד בלבד.

טוב לאוצר, רע לתודעה

העדר ההלימה לא רק בין העונש לבין העבירה, אלא בין המעשה לבין הרישום הפלילי, גורמת לזילות הניירות עליהן נכתב רישום פיקטיבי זה. זה טוב למערכת (יעילות), טוב לאזרחים (מקצר את משך ההמתנה למשפט), טוב לאוצר (לא צריך לתקצב עוד שופטים כדי להתגבר על העומסים), טוב לסנגורים (שלעיתים מתוגמלים יותר דווקא בתחילת ההליך), טוב לחשבון הבנק של הנאשם (שלא צריך לממן הגנה מלאה או להתמודד עם חוסר ודאות קיומי), אבל רע לתודעה הקולקטיבית שלנו על המשפט וראייתו ככלי שנועד לשקף מושגים של אמת עובדתית, אף אם ויתרנו במילא על השאיפה המקבילה גם ל"צדק".

לא הוגן לגלגל על משפחת קארשי-זקן את הטרגדיה המשפטית הטמונה בבסיס שיטת הסדרי הטיעון. דמו בנפשכם שקבוצת אנשים תלויה בהרשעה במסגרת עסקת טיעון של נאשם, והא לכם "בועה" או "מגדל קלפים" משפטי במיטבו, שאינו שונה במהותו מהבועה הכלכלית שב-2008 הפילה את שוק המשכנתאות האמריקני.

הכותב הוא ד"ר למנהל עסקים, מרצה ועו"ד פעיל בתחום דיני העבודה