"הפכו את עד המדינה לעובד מדינה"

עו"ד איתן מעוז עסוק בימים אלה במעבר משרד. עד עתה עבד מתוך משרד זליגמן, בשיתוף מקצועי וארגוני. בעקבות האיחוד של זליגמן וגולדפרב למגה־משרד ובו 216 עורכי דין (ראשון בדירוג דן אנד ברדסטריט), החליט מעוז לצאת לעצמאות ולפתוח משרד בוטיק. התמחותו של מעוז בתחום הפשיעה הכלכלית הבינלאומית ובעבירות הסגרה הביאה לו, יחד עם עו"ד אלי זהר, את הטיפול בשופט הנמלט דן כהן.

כהן, מחותנו של הנשיא בדימוס אהרן ברק, מצא מקלט בפרו, לאחר שנחשד כדירקטור בחברת החשמל כמעורב בשוחד שנתנה סימנס לבכירי החברה. אחרי שבית המשפט בפרו החליט להסגיר את כהן לישראל, ביטל הדרג המדיני את ההחלטה והכדור חזר למגעים בין מעוז וזהר לפרקליטות, שאולי יניבו חזרה מרצון של כהן. "אני מניח שהמגעים שאנו מנהלים מול הפרקליטות יסתיימו בצורה טובה, לזכותם של שני הצדדים", אומר מעוז.

"למדינה יש אינטרס מובהק בהולילנד"

בפרשת הולילנד מעוז מייצג את אביגדור קלנר, אחד היזמים המואשמים בשוחד, באמצעות עד המדינה ש"ד. ש"ד רשם כמה תקדימים: הסכם עד מדינה חריג בנדיבותו ואיסור פרסום גורף על שמו, תמונתו ופרטי ההסכם. מעוז מצביע על נקודה נוספת: "הסנגוריה התבקשה, באופן חסר תקדים, לחתום על התחייבות שלא לעשות שימוש בחומר החקירה אלא למטרות ההליך הפלילי. זו נשמעת לכאורה בקשה נאיבית ולגיטימית, אבל לא רק שאין מאחוריה כל סמכות חוקית, אלא שהיא נועדה לקדם אינטרסים אחרים של המדינה לרעת אחד הנאשמים".

של מי?

"הלל צ'רני. ש"ד עתיד להגיש תביעה אזרחית נגד צ'רני בחסות המדינה, שאמורה למחול לו על אגרת בית המשפט ולממן את סנגוריו האזרחיים. אם צ'רני לא יכול לעשות שימוש בהסכם, נפגעת הגנתו האזרחית. מצד שני, אין ספק שלמדינה יש אינטרס ישיר בתוצאת המשפט. אם ש"ד יזכה - תימחק האגרה, ומהכספים שיקבל הוא ישלם מסים שיקזזו את התשלומים שקיבל מהמדינה. למדינה יש אינטרס רכושי מובהק בהליך זה והיא נוקטת הליך חריג ולא מוכר - למנוע שימוש בחומרים". מעוז מונה התנהלות זו כ"דוגמה מובהקת לאופן שבו נעשה שימוש מופרז בכוח מצדה של המדינה כלפי נאשמים".

אולי אין לה ברירה, כי המאבק בעברייני צווארון לבן מתוחכמים ובסנגוריהם המתוחכמים עוד יותר מחייב להסיר את כפפות המשי.

"מטריד אותי שהפרקליטות אוהבת להציג את עצמה כאנדרדוג של ההליך, אשר פועל בכוחות דלים ובמשאבים מוגבלים במסגרת המאבק בכוחות־העל של חשודי הצמרת. אין דבר רחוק מזה. שלא נתבלבל כאן: המדינה היא הצד מרובה הכוחות בהליך המשפטי. היא יכולה לעצור אדם במיטתו ב־2 בלילה, היא יכולה להתקין לו האזנות סתר, היא יכולה לקרוא את היומנים של הילדים שלו, היא יכולה להפעיל שוטרים, חוקרים ופרקליטים ככל שיידרשו. היא תגיש את האישום לאחר שנים של חקירה - אבל רק כשהיא מוכנה מאוד, ואחר כך תזנב בסנגורים לנהל הליך מהיר. השאלה היא כמובן עד כמה אתה, כאזרח, מוכן שגוף ציבורי יעשה שימוש בסמכויות שלו כדי לאפשר העמדה לדין, והאם גבולות הכוח באמת מרוסנים".

איתן מעוז. היה מועמד לתפקיד פרקליט המדינה צילום: אוראל כהן

דוגמה לכוחות אלה מביא מעוז מקליינט אחר שלו, הקבלן דוד אפל, שאת הייצוג שלו חלק עם עו"ד נבות תל־צור: "האיש הזה היה נתון להאזנות סתר חסרות תקדים שהתמשכו על פני כשנתיים וחצי. כל שיחה שערך עם מאן דהוא נקלטה, תומללה ונשקלה על ידי היחידה החוקרת והפרקליטות. 85,000 מופעי שיחות נקלטו בתקופת החקירה, כ־3,000 מהן תוקצרו או תומללו - למרות שבאף אחת מהן לא נמצאה ולו אמירה אחת הקושרת אותו לתשלומי שוחד או למתן טובות הנאה לאנשי ציבור. כל שיחה של בני משפחתו היתה מואזנת בכל הטלפונים. אני לא יודע אם אני הייתי מצליח לעמוד בעומס הנפשי, הכלכלי והרגשי נגד פעולות חקירה חסרות מידה כל כך".

"הפרקליטות מתנהלת מתחושת נרדפות"

דוד אפל. "כל שיחה שהוא ערך תומללה" צילום: יריב כץ

למעוז יש ביקורת נוספת על הפרקליטות: "צדקנות היא תכונה נוראה בעיניי. היא תמיד מכוונת את עצמה כלפי האחר, אבל גם בחצר האחורית של הפרקליטות לא הכול מתקתק כמו שצריך, וגם שם לפעמים מישהו דואג לכסות את המראות".

להמחשת טענה זו, מעוז מגייס את נציב שירות המדינה לשעבר שמואל הולנדר, שאמר בדיון בוועדת חוקה של הכנסת שעסקה במכרזים בשירות המדינה: "היתה בעיה במשרד המשפטים, אני לא רוצה להרחיב את הדיבור, בעיקר בפרקליטות, בתחום המכרזים. שוב, זה לא שלא מונו אנשים טובים, אבל שם היתה מין מסורת מאוד בעייתית שמראש יודעים מי הולך להיבחר, ומבקר המדינה דיבר על כך והיו שותפים לזה אנשים מאוד מכובדים שאני לא רוצה להזכיר את שמם...".

בציטוט זה עשה מעוז שימוש בעניינו של קליינט אחר, יורם קארשי, אחיה של שולה זקן. קארשי הורשע בסיוע לשוחד בפרשת רשות המסים. בשבוע שעבר דן בית המשפט העליון בערעורים שהגישו הפרקליטות ומעוז על העונש שהוטל על קארשי: שבעה חודשי מאסר. גם את הפרשה הזו רואה מעוז כביטוי לאכיפה אגרסיבית מדי: "התיק הזה הוגדר כפרשת שחיתות חמורה מאוד, אבל כל מי שמכיר את הראיות לעומק מבין שמדובר בהתנהלות פוליטית שנמצאת בשוליים הנורמטיביים של החברה - אשר הוכנסה עמוק לתוך המשפט הפלילי, ובכך ההישג הגדול של הפרקליטות. אבל סיוע פנימי וחיצוני בקידום בשירות המדינה לא היו המצאה של המעורבים בפרשה זו".

לשיטתך, הפרקליטות מונעת מאג'נדה, מאמביציה, מיצר רדיפה?

"אני לא רואה בפרקליטות גוף שמונע מאינטרסים אישיים או שהיא שוקלת שיקולים בלתי ענייניים. זה גוף שהחשיבות שלו לשמירה על החברה שלנו כמקום שפוי לחיות בו היא אולי הגדולה מבין גופי המדינה. אבל בסופו של דבר מדובר בגוף שמעניק שירות. הוא חייב להתנהל באופן שקוף וחייב לכוף את ראשו לביקורת".

כלומר, יש להקים גוף ביקורת חיצוני לפרקליטות.

"לצערי, הפרקליטות מתנהלת מתוך תחושה של נרדפות, וככזו היא אינה יכולה לתפקד כהלכה. יש להכפיף אותה לביקורת שמתנהלת בתוך אמות מידה ברורות. כלקוח של המוסד הזה אתה חייב כתובת, אתה חייב שיהיה לך צינור מוסדי שבו תוכל לקבל מענה לתקלה שקרתה, ותקלות קורות בהחלט".

בפרקליטות נוהגים לראות ביקורת כשלילת הלגיטימיות של פועלה.

"ביקורת אינה שלילת הלגיטימיות. דווקא כאשר ערוצים אלה אינם קיימים, נשמעת ביקורת שנתפסת כניסיון לפגוע, אבל למעשה מרבית מבקרי הפרקליטות אינם ממחריביה אלא דווקא ממקימיה. הניסיון להצביע על הביקורת כעל מעשה שנועד לכרסם בפעילות הפרקליטות ולהפריע לניסיונותיה למגר פשיעה חמורה אינו אלא צדקנות".

למבקרי הפרקליטות נוסף בשנים האחרונות קול משמעותי שקשה להתעלם ממנו: בתי המשפט. בכמה פסקי דין מתחו שופטים ביקורת קשה על הפרקליטות. למשל: השופט דוד רוזן בעת הזיכוי בפרשת הדסק הרוסי בבנק הפועלים, או מבקר המדינה בפרשת הסתרת תוצרי האזנות הסתר בפרשת רמון.

מעוז מנתח את שינוי מגמה זה: "עד לשנים האחרונות, הפרקליטות נהנתה משולי לגיטימיות רחבים מאוד. זה נבע מהנחה שכמעט אינה ניתנת לסתירה, שההחלטות בדבר הגשת אישום מתבצעות מתוך בקרה ולאחר בחינה יסודית של הראיות, ושהפרקליטות חפה מכל אינטרס שהוא - למעט אינטרס הציבור. אני חושב שבזמן האחרון גם בתי המשפט מעמידים את חזקת תקינות זו תחת עין בוחנת, והיא כבר אינה מובנת מאליה".

את הערעור בחזקת התקינות זיהה מעוז בדיון על הסרת החיסיון מעל שמו של עד המדינה בפרשת הולילנד. "השופט אמר שמעולם לא נתקל בבקשה כזו".

ובכל זאת, בסוף הוא הותיר את איסור הפרסום על כנו.

"הוא ערך את האיזונים ומצא שהאינטרס בהגנת העד גובר על האינטרס הציבורי בחשיפתו. אבל האם אין לציבור אינטרס לדעת מיהו ש"ד? אולי יגיע לסנגורים מידע על התנהלות פגומה שלו? אולי אינטרס הציבור דווקא מחייב שהציבור יידע מיהו האיש שהפך מ'עד מדינה' ל'עובד מדינה' וקיבל מהמדינה - מכיסנו שלנו כולנו - תמורות כספיות ואחרות החורגות מכל פרופורציה?" עם זאת, לצד הביקורת שהוא מטיח בפרקליטות, מעוז מבקש להבהיר: "אני מעריך מאוד את האנשים בפרקליטות, רובם הגדול עושים עבודה שלא זוכה להכרה מספקת".

"קליקה של סנגורים טובים בתחום"

יורם קראשי. "התנהלות פוליטית שנמצאת בשוליים הנורמטיביים של החברה" צילום: שאול גולן

ההיסטוריה המקצועית של מעוז הצטלבה עם שלושה אייקונים במשפט הישראלי: הוא היה המתמחה האחרון של נשיא ביהמ"ש העליון מאיר שמגר, ואחר כך עבד שבע שנים עם עו"ד פרופ' דוד ליבאי. בחופשה בניו זילנד פגש את עו"ד אלי זהר וחבר למשרדו. השבוע הוא נפרד ממנו: "אלי זהר הוא באמת אחד ויחיד, אדם אנושי וחם שנותן לכל אחד במחיצתו להרגיש שאין שני לו. זו תכונה נפלאה בעיניי. על זה אפשר להלביש כל כישרון אחר, לרבות המשפטי. שמגר וליבאי היו אלה שנתנו לי להבין על מה מדובר שם בעצם, במשפט הפלילי".

את מי אתה היית לוקח לעצמך כסנגור במקרה של בעיה?

"יש קליקה של סנגורים טובים מאוד בתחום, אך נדמה לי שנבות תל־צור היה נקרא אליי לדגל, משום שהוא ממזג תכונות מקצועיות לעילא ולעילא עם אופי נעים וחוש הומור, שהייתי זקוק לו בעת צרה".