אפל דור 3.5: סוף עידן השוחד חסר העכבות

בילדותו נשלח דודי אפל לפנימייה בבנימינה, שם התיידד עם הילד הכי מפורסם במושבה אחרי אהוד מנור - אהוד אולמרט. ניתן לומר ש"הקריירות הפליליות" של השניים מסמנות את הטווח המתוח בין הון לשלטון. הם אולי הסמנים האולטימטיביים של שני קטבים אלה במגרש הפוליטי. אפל הוא ההון שמחפש את השלטון, אולמרט הוא השלטון שקשוב להון. המנעד ביניהם אינו בהכרח פלילי. הוא יכול להיות גם אתי או משמעתי. או סתם מסריח. לפעמים אפילו "תקין".

אפל ואולמרט חלקו גורל דומה על המגרש המשפטי: שניהם זוכו במחוזי בתל אביב. אולמרט ב־1996 בפרשת הדו"ח הכוזב למבקר המדינה, ואפל ב־1997, בפרשת פינוי מעברת יוספטל בכפר סבא. לאחר שזוכו, לא הפנימו השניים ערכים של צניעות וזהירות - להפך: הם הפגינו זחיחות ויהירות, המשיכו להתנהל באזור הדמדומים הנורמטיבי והתנחלו באופן קבוע על הכוונת של רשויות האכיפה, עד שהוחזרו לספסל הנאשמים והורדו מהמגרש.

דודי אפל בבית המשפט צילום: עמית שעל

עם שורה של פוליטיקאים בתרמיל

אפל נכנס השבוע לכלא לרצות 3.5 שנות מאסר לאחר שהורשע במתן שוחד לראשי העיריות בני רגב מלוד וזמיר בן ארי מגבעת שמואל, ולעודד טל, בכיר במינהל מקרקעי ישראל. אולמרט יצא בזול יחסית, בינתיים.

אפל נשא בתרמילו שורה מרשימה של פוליטיקאים: אריאל שרון, ראובן ריבלין, אריה דרעי, אביגדור ליברמן ומשה קצב. אבל הוא נפל בסוף על בני רגב, ראש עיריית לוד, דג קטן יחסית לכרישים הגדולים. לאבחנה זו עוד נשוב בהמשך. מני מזוז, בסמוך לכניסתו לתפקיד היועץ המשפטי, סגר תיקים לשרון, לאולמרט ולריבלין. באותם תיקים שיחק אפל תפקיד מרכזי: הוא העסיק את גלעד שרון כתחקירן בפרויקט האי היווני בשכר נדיב שזרם לחשבון חוות השקמים. מזוז חשב שאין בכך די כדי להאשים את ראש הממשלה בקבלת שוחד. בהמשך ביטל את האישומים נגד אפל במתן השוחד.

סיפק חומר לתעשיית האזנות הסתר

ולא רק גלעד. אפל העסיק גם את ריבלין בתקופה שהיה מובטל מהפוליטיקה. כשחזר אליה, שמר איתו אפל על קשר חם, שלעתים התלהט יתר על המידה. כמו באותה הזדמנות שבה ריבלין, כחבר הוועדה לבחירת שופטים, לא סיפק את הסחורה שאפל ציפה לה. אפל הזועם צרח עליו כמו על אחרון משרתיו.

השיחה הזו, שנקלטה בהאזנת סתר, שימשה בסיס לתיק החקירה נגד ריבלין, שגם אותו מזוז סגר לבסוף. העובדה שאפל נפל על רגב ולא על שרון מלמדת משהו גם על מערכת המשפט שלנו, שמעדיפה זהירות יתר כשהפרטנר המזימתי הוא ראש ממשלה, ונחושה הרבה יותר כשמדובר בראש עיריית לוד.

אהוד אולמרט צילום: אלכס קולומויסקי

אפל לא היה טרמפיסט מזדמן על עגלת ההון־שלטון, לא גלגל חמישי בעגלה, אלא חלק אורגני ממנה. אביו, הקבלן אברהם אפל, היה פעיל מרכזי בתנועת חירות. הבן דוד צמח לקריירה שבשיאה הצטלבה עם ים ההזדמנויות המושחת שסיפק מרכז הליכוד בימיו הגדולים. אפל היה מהכוכבים המרכזיים של החגיגה הזו. "המדינה כינתה את אפל 'מכונת שוחד' — ועל פני הדברים יש לכינוי זה על מה לסמוך", כתבו השופטים כשדחו את הערעור על הרשעתו. כמות הפוליטיקאים שבצבצה מכיסו של אפל היתה ארוכה ומרשימה. כפועל יוצא, הוא היה מספקי החומר המשובחים לתעשיית האזנות הסתר של היאחב"ל בראשות ניצב משה מזרחי. אפל החזיק במספרי הטלפון של כולם, והוא לא היסס לחייג. המספרים מדהימים: האזנות הסתר לאפל בוצעו במשך שנתיים, בהתבסס על 15 צווים של בית המשפט המחוזי. נקלטו בהן כ־85 אלף מופעי שיחות, ומתוכם תומללו או תוקצרו כ־4,000.

ב־17.9.1999 הוקלטה השיחה המפורסמת שבה שאל אריאל שרון את אפל: "האי (היווני - מ"ג) בידינו כבר?". לפרקליטת המדינה עדנה ארבל סיפק המשפט ראיה ניצחת לשוחד. מזוז גרס שהדברים נאמרו "בנימה צינית מבודחת", וסירב לגזור מהם מסקנה לחובתו של שרון.

אפל הרחיב את תחומי פעילותו גם למערכת המשפטית. באמצעות מקורביו בוועדה לבחירת שופטים, ריבלין וראש לשכת עורכי הדין דרור חוטר ישי, גילה אפל עניין במועמדים לשיפוט. העניין המשפטי, שהוזן בעיקר בשל הדאגה לחברו המסתבך אריה דרעי, הגיע לשיאו במינוי רוני בר-און ליועץ משפטי לממשלה בפרשת בר-און חברון. היועץ המשפטי לממשלה דאז אליקים רובינשטיין כתב בחוות דעתו: "למר אפל, כאמור, היתה יד ורגל בהליך המינוי, ובאמצעותו נוצר כנראה הקשר בין בר-און ודרעי". ארבל קבעה כי אפל שימש כ"מרכזיה" בין בר-און לדרעי.

אפל היה מראשי הבוחשים שגייסו את הח"כים שהיו נחוצים למשה קצב כדי לנצח את שמעון פרס בקרב על הנשיאות. היה חשוב לו להושיב בבית הנשיא מישהו שאולי ייטה חסד לחברו דרעי, לאחר שהקומבינות בגזרת היועץ לא הועילו. ואכן, קצב נכנס ללשכת הנשיא חודש לאחר שדרעי נכנס לכלא. המחשבה להשפיע על מינוי יועץ משפטי ונשיא מדינה כדי לסייע לחבר בצרה נשמעת הזויה, אבל בהחלט לא זרה לעולם המניפולציות המגלומניות שרקמו אנשים מסוגו של אפל. מצד שני, גם לגורל יש אירוניה והומור משלו: עכשיו אפל יכול לחלוק תא בכלא עם קצב במעשיהו, ולצפות לחסדיו של פרס שיושב, להבדיל, בבית הנשיא.

אריאל שרון צילום: אלכס קולומויסקי

ההיסטוריה של השחיתות השלטונית בישראל ידעה שלושה גלים מרכזיים: בשנות השבעים, עם הרוח הגבית של המחאה לאחר מלחמת יום כיפור, הצעידו היועץ המשפטי אהרן ברק וראש יאח"ה המיתולוגי בנימין זיגל, לספסל הנאשמים שורה של בכירים שהורשעו: אשר ידלין, מיכאל צור, יהושע בן־ציון, שמואל רכטמן, דוד פלד ואהרן אבו־חצירה. ה"סדרה" הסתיימה בהתעקשות ברק להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה רבין בפרשת הדולרים.

המטוטלת של השחיתות זזה

בשנות התשעים נעה המטוטלת לכיוון השני - זיכויים. המשטרה והפרקליטות המשיכו לחקור ולהאשים במרץ, אלא שבתי המשפט הגיבו בכתף קרה והנפיקו זיכויים לרוב: יעקב נאמן, אביגדור קהלני, רפול, שמחה דיניץ, מאיר שטרית, יעקב גנות, גיורא לב, רפי הוכמן. רק דרעי ובכירי ש"ס הלכו לכלא.

בעת כהונת מזוז בשנות ה־2000, חזרה המטוטלת להתייצב על מחוג ההרשעות: עמרי שרון, נעמי בלומנטל, שלמה בניזרי, אברהם הירשזון וג'קי מצא. מגמה מעורבת עם דגש מזכה נרשמה אצל צחי הנגבי ואהוד אולמרט, ובתיק וינרוט (שזוכה) ושוקי ויטה (שהורשע).

אריה דרעי צילום: אביגיל עוזי

אלא שדודי אפל לא דומה לאיש מהרשימה שלעיל. אפל לא רק חיבר בין הון לשלטון, הוא היה ההון־שלטון עצמו. הוא לא היה עוד קבלן ששלשל בסתר תרומות ומזומנים לכיסיהם של פוליטיקאים או בכירים בוועדות תכנון ובנייה, כפי שעשה למשל ש"ד בפרשת הולילנד. הוא היה בן בית שרקח מזימות משותפות עם בכירי השלטון: הוא תמך, תרם, העסיק, המליך מלכים והסירם כשסר חנם. אפל, אם ננסה להסיק מסקנה אחת לטובתו, לא חשב במונחים של שוחד. למה לשחד, הרי כולם היו ממילא בכיסו.

הבשורה הטובה היא שאין כיום דודי אפלים. לפחות אין כאלה ש"משתינים מהמקפצה". הקרדיט בעניין הזה מגיע לנחישות של רשויות האכיפה. הוא מגיע גם להנחיית היועץ המשפטי מזוז, שחתך את הקשר הגורדי שבין שרים לחברי מרכז המפלגה, והוא נזקף גם לזכות התפנית בדעת הקהל, שכבר לא סוגדת לטייקונים. השחיתות מן הסתם לא פסה מהעולם, אבל היא כבר לא מייצרת מודלים כאפל.

אחת מטענות ההגנה של אפל במשפטו הייתה "הגנה מן הצדק" במישור האכיפה הבררנית. אפל טען שהתרכזו בו בכדי לשרש את "תופעת אפל", אשר נחשד כ"קונה סדרתי של שלטון". בית המשפט לא רק שדחה את הטענה, אלא אימץ את התיאור הזה במלואו.