האם אפשר לצאת מהסרט?

במה עוד אנחנו משלים את עצמנו? באיזו מידה כל אחד מאיתנו פחות חכם ממה שנדמה לו? דיוויד מקיירני, לשעבר כתב מקומונים מדרום ארצות הברית, הקים ב־2009 את הבלוג youarenotsosmart.com ("אתה לא כזה חכם.קום"), שצמח לפודקאסט, סדרת סרטוני יוטיוב והרצאות מצולמות, ובאחרונה גם ספר מודפס, שמוקדשים למיפוי מדוקדק של התשובה המלאה לשאלה הזאת. דרך מחקרי פסיכולוגיה ומקרי מבחן הוא מציג רשימה מייאשת של הטיות פסיכולוגיות וכשלי חשיבה שאנו לוקים בהם, ושמציגים יחד את תמונת טיפשותנו המשותפת.

ספרו של מקיירני

כן, כבר ידוע שאנחנו מחליטים מהבטן ורק לאחר מעשה ממציאים נימוק רציונלי. אבל עדיין קשה לתפוס את העובדה שאין לנו שליטה בתהליך הזה. שמי שחושב שהוא יודע מתי הוא כן רציונלי משלה את עצמו.

48 פרקי הספר "You Are Not So Smart" סוקרים, בזה אחר זה, קמצוץ ממאות הנקודות העיוורות שלנו, שגורמות לנו לטעויות ואובדן. הוא מקדיש פרק לכשלים שמוכרים עד כדי כך שהם נלמדים בבתי ספר, כגון נטייתנו להישמע לסמכות וללחץ חברתי, האשליה שהמצב בשליטתנו, או המחשבה שאחרים מושפעים מפרסומות ואנחנו לא. אבל מהתופעות המוכרות ביותר בפסיכולוגיה החברתית הוא ממשיך להטיות מסוקרות פחות, שמנתצות את התפיסה שלכמעט כל אדם יש על עצמו, מראות בהומור רב עד כמה האהבליות שלנו קשה, ולבסוף מציעות תיקון.

מקרייני מדגים איך רוב הזיכרון שלנו - אירועי העולם כפי שנצרבו במוחנו - הוא בעצם בדיה שהמצאנו. ואל תטרחו לפשפש בזיכרונותיכם ולהבדיל בין הבדוי ל"מה שבטוח קרה". הכל אמין באותה המידה. הוא מספר מה באמת טיב הקשרים שלנו עם ה"חברים" שאנחנו מתחזקים ברשתות החברתיות. הוא מזכיר את "אפקט דאנינג־קרוגר", שלפיו ככל שאדם מוכשר ומנוסה יותר, כך הוא ייטיב להעריך את חולשותיו. ולכן רוב האנשים, הפחות מצטיינים, כנראה מזכים את עצמם בהערכת יתר. מלבדכם, כמובן. אתם באמת בשורה הראשונה בתחומכם, ומעריכים את עצמכם במדויק. הוא מדבר רק על האחרים.

מפרט הטיפשות של מקרייני מבוסס על הפער העצום בין מה שאנשים טוענים על עצמם לבין מה שהראו המדידות האובייקטיביות, ועל ההסברים שמדעי החברה נתנו לפער הזה. לעיניי בלט במיוחד כשל ששמו המקצועי הוא אפּוֹפֶנְיה (Apophenia) - הנטייה לזהות משמעות עמוקה בסדרת אירועים אקראית.

אפופניה נמצאת ביסודות העמוקים של האשליה העצמית. היא זו שגורמת לנו לראות לזהות מזימות בתוך צירופי מקרים, לייחס להתנהגותו של אדם משמעות שהיא פרי מוחנו הקודח, וגם לחשוב שאירוע נדיר כלשהו הוא לא פחות מנס. אנחנו נוטים להתפעל מאירועים שהסיכוי להתרחשותם נמוך - נאמר אחד למיליון. אבל אם מדי עשר דקות אנחנו עדים לאיזושהי התרחשות, תהיה אשר תהיה, אז לפי הסטטיסטיקה לבדה שמונה שעות ערנות ביום יזמנו לנו לפחות "נס" אחד עד גיל 50.

הטיה אחרי הטיה, בדותה אחרי בדותה - רשימות מלאות יותר אפשר למצוא בוויקיפדיה האנגלית, בערכים Cognitive Biases ו־Fallacies - מקרייני מראה לנו למה ועד כמה גם החכמים שבנו חיים בסרט. אבל האם זו קומדיית טיפשים או סרט בלהות של טמטום? זה כבר תלוי בכל אחד בנפרד.