הבעיה של כיפת ברזל

כיפת ברזל, כמו בספורט, ממחישה את האימרה הידועה שהכל מתחיל בהגנה. קודם כל לא לחטוף. יכולות התקפית, משובחת ככל שתהיה, לא יכולה להכריע מערכה כל עוד התוקף חשוף. מלחמת ששת הימים היתה הפעם האחרונה שבה הוכרעה מערכה צבאית באזורנו בנוק אאוט. בעיקר כיוון שלצד השני לא היתה נקודת תורפה לחדור בעדה. למרבה הצער, ידעה האירוניה ההיסטורית לגבות מאתנו את המחיר בטווח הבינוני והארוך – היהירות, צמיחת הקיצונות הדתית,  הכיבוש, ההפתעה של יום כיפור. אין ניצחון גדול יותר שהפך למפלה ניצחת יותר מאשר מלחמת ששת הימים.

אלא שמאז הסתיימו המלחמות ומבצעי הנוק אאוט. טרור המתאבדים ובהמשך טרור הטילים שינו את כללי המשחק. האוכלוסייה האזרחית נחשפה לפגיעות, רחובות ערינו ובתינו הפכו לשדה הקרב וליעדי תקיפה. החזית שבן גוריון טרח להרחיק בעזרת הצבא החזק והמודרני ביותר במזרח התיכון התהפכה על ראשינו. ושוב האירוניה ההיסטורית היתלה בנו – ככל שגדל הפער הצבאי בינינו לבין שכנינו, כך התקצר קו החזית, והמלחמה ממש כאן מעבר לכביש. לטנק המרכבה, טנק המערכה המשוכלל בעולם, אין כל שימוש. המזל הוא שמטוסי הקרב המתקדמים ביותר מצויים עדיין בשימוש – לאיום אסטרטגי על אירן, סוריה ולבנון, אבל בעיקר לחיסול הג'עברים למיניהם. מי חשב בכלל, כשתכנן פאר יצירה אירו דינמית כ-F-15, שייעודו העיקרי יהיה התנקשות וסיכולים ממוקדים במפקדי השטח של חאן יונס.

ואז באה כיפת ברזל וגנבה את ההצגה. מי האמין שמשלל כלי התקיפה המרהיבים שלנו, דווקא שחקן ההגנה יהפוך לכוכב הגדול. במקום שיוסי בניון, אלירן עטר, דורון ג'מצ'י יגנבו את הכותרות, המנצחים הגדולים הם צביקה רוזן, נדב הנפלד או טל בן חיים (הבלם).

כיפת ברזל. לצד המפסיד אין תמריץ לחדול צילום: שאול גולן

כיפת ברזל הפכה את טרור הטילים לנסבל. אין פלא, לכן, שהסקרים מראים ניצחון מוחץ למצדדי הכניסה הקרקעית ולמתנגדי הפסקת האש. עם האוכל בא התיאבון. עם הנזק הנסבל באה האשליה שניתן למחוק סופית את מדינת החמאס. האופציות, כפי שמיטיב להציג גיורא איילנד, הן לגרום לכך שירצו להפסיק (הרתעה), לגרום לכך שלא יוכלו להמשיך או להפיל את שלטון החמאס. לכן, סבורים רוב הישראלים – אם לא נגרום להם לרצות להפסיק, נגרום להם שלא יוכלו להמשיך.

כניסה קרקעית תחשוף אותנו לצרות הישנות המוכרות: חיילים הרוגים ותקלות פגיעה בבתי ספר, במוסדות או"ם, בבתי חולים. צרות שיגבירו את הלחצים הפנימיים והחיצוניים להפסקה וליציאה, לחצים שייטלו את הלגיטימציה לפעולה הרבה לפני שתשיג את יעדיה. (וזאת מבלי להיכנס לשאלה אם ואילו יעדים ניתן בכלל להשיג).

הלגיטימציה קיימת היום בזכות כיפת ברזל שמאפשרת להכיל ירי מסיבי עלינו במינימום נזק. הבעיה היא שהישגי התקיפה (האווירית בלבד) אינם מספיקים כדי להפסיק את הירי הזה. הבעיה השנייה, "הטובה", היא שהישגי הכיפה אינם מאפשרים לצד השני לרשום הישג משמעותי שיאפשר לו לצאת מהסבב הנוכחי בראש מורם. ואז חוזרים לעופרת יצוקה מספר שתיים, אבל ללא הגיבוי הבינלאומי שאולמרט ידע לגייס וחודשיים לפני הבחירות. הימור כפול שספק אם כדאי לקחת. במיוחד כשכיפת ברזל לא תעזור כאן.