זכויות אדם, סוף הדרך?

מקסים ומדהים לראות כיצד קשישה יהודייה זעירת קומה נהפכת לאייקון חברתי־תרבותי. רות ביידר גינסבורג, שופטת בית המשפט העליון של ארה”ב, שנפטרה בסוף השבוע בגיל 87 זכתה להערצה מקיר לקיר בגלל מאבקה פורץ הדרך, כעורכת דין וכשופטת, במיוחד למען זכויות נשים, בסוגיות כמו שוויון בשכר והורות, הזכות להפלה, שוויון בקבלה ליחידת עילית בצבא ועוד. סיפורה מעורר ההשראה מעורר גם כמה נקודות ייחוס למציאות הישראלית.

הראשונה היא האם שופטת זכויות אדם יכולה להפוך כאן לדמות נערצת? התשובה: אין סיכוי ואין מצב. גם בגלל שכאן המעמד של סלבז מוענק בלעדית לאלילי זמר, רשת וריאליטי. וגם כי כאן הזיהוי עם זכויות אדם מבטיח שיצלבו אותך כ"שמאלני" ו"אויב האומה" במסגרת הכנעתה של ישראל הדמוקרטית והליברלית בידי ישראל הימנית, הדתית, והלאומנית. 

השופטת רות ביידר גינסבורג צילום: איי פי

שנית, שיטת בחירת השופטים בישראל אינה מאפשרת מינוי "לוחמים” חברתיים לעליון. בארה"ב מונה השופט השחור הראשון, תורגוד מרשל, שלחם למען זכויות שחורים, וביידר גינסבורג מונתה בזכות מאבקה לזכויות הנשים. בישראל הבחירה אינה פוליטית, ולכן כרטיס ביקור “ערכי” הוא כרטיס אדום לסיכויי הבחירה לעליון.

ההערה השלישית, היא דווקא מקור לגאווה לבית המשפט העליון הישראלי שפיתח, העשיר וחיזק את זכויות האדם בישראל, וזאת בלי הרוח הגבית של חוקה חזקה ממנה נהנתה ביידר גינסבורג.

עכשיו ינסה הנשיא טראמפ, בזמן הקצר לכהונתו, למנות מחליף שיקעקע את מורשת ביידר גינסבורג. גם בישראל אנו עדים לניסיון דומה לעיצוב הרכב שמרני בעליון, ואם נחדד את הדמיון: שלטון נתניהו לא יסתפק בהשתקת שופטי זכויות אדם בלבד, אלא יחתור להתגברות רחבה יותר על בית המשפט ולגדיעת תפקידו כמאזן ובולם את השור השלטוני בדישו.