שמים את הממשל החדש בפרופורציה

בפועל, לבחירות דווקא היו כמה השפעות מועילות, מעבר לכך שהן הוריחו שאי אפשר לקנות בחירות באמצעות הוצאות תאגידיות משולחות רסן ושהשינויים הדמוגרפיים בארה"ב עשויים לחסל את המחנה הקיצוני של המפלגה הרפובליקנית. דוגמה לכך היא העובדה שהניסיון של הרפובליקנים להקשות על אזרחים אפרו־אמריקאים ולטינים להירשם להצבעה בפנסילבניה הביא לתוצאה ההפוכה: דווקא לאותם אזרחים שחשו כי זכות ההצבעה שלהם נתונה בסכנה, היתה מוטיבציה גדולה יותר לממש אותה.

נראה שאפילו חלק מהיועצים של מיט רומני הופתעו מהניצחון של ברק אובמה, כי הרי הנושא המרכזי של הבחירות האלה היה הכלכלה. הם היו בטוחים שהאמריקאים ישכחו כיצד הלהיטות של הרפובליקנים לביטול הרגולציה הביאה את הכלכלה לסף קריסה, וגם היה להם ברור שהבוחרים לא שמו לב כיצד ההתנהגות הלוחמנית שלהם בקונגרס מנעה את יישומן של החלטות מדיניות חדשות שהתקבלו בעקבות משבר 2008. המצביעים, כך הם הניחו, יתמקדו רק בבעיות הכלכליות הנוכחיות.

האמריקאים לא שוכחים

הרפובליקנים לא היו צריכים לזלזל בעניין שמגלים האמריקאים בסוגיות כמו מניעת זכות הצבעה ושוויון מגדרי. אמנם אלה סוגיות שקשורות לערכי הליבה של המדינה - המשמעות של היותנו דמוקרטיה והגבולות של התערבות הממשל בחיי הפרט - אך הן גם סוגיות כלכליות. כפי שכבר הסברתי בעבר, חלק גדול מאי־השוויון הכלכלי בארה"ב נוצר בידי ממשלה שבה העשירים היו בעמדת השפעה חסרת פרופורציה, והשתמשו בהשפעה הזאת כדי לקדם את מטרותיהם.

אובמה וג'ון ביינר הרפובליקני, שלשום צילום: איי פי

בכל הקשור למדיניות הכלכלית בארבע השנים הקרובות, אפשר לשמוח בעיקר על כך שארה"ב מנעה מעצמה צעדים שהיו רק מקרבים אותה לסף מיתון, מגדילים את הפערים, מקשים עוד יותר את חיי האוכלוסייה המבוגרת ומונעים ממיליוני אמריקאים גישה לשירותי בריאות.

אבל האמריקאים, מעבר לכל אלה, צריכים לקוות שבקדנציה הנוכחית יקרו הדברים הבאים: הצעת חוק מגובשת ליצירת מקומות עבודה - שמבוססת על השקעה בחינוך, בריאות, טכנולוגיה ותשתיות. חוק כזה ידרבן את הכלכלה, יאושש את הצריכה, יגדיל את התעסוקה ואת ההכנסות ממסים, שיהיו גבוהות הרבה יותר מהעלויות של החוק הזה וישפרו את המצב הפיסקאלי הכללי.

לא יהיו רפורמות גדולות

חייבת להיות גם תוכנית ברורה להגדלת ההזדמנויות הכלכליות, שמטרתה תהיה לגזול מארה"ב בתוך עשור את תואר הכלכלה המפותחת עם הפערים הגדולים ביותר והמוביליות החברתית הנמוכה ביותר. לשם כך דרושה, בין היתר, מערכת מיסוי הוגנת ופרוגרסיבית יותר שמנטרלת את העיוותים והפרצות בחוק שאפשרו למהמרים בשוק ההון לשלם מסים נמוכים יותר משל אלה שבאמת עובדים למחייתם, ושמאפשרים לעשירים להבריח הונם למקלטי מס.

יותר מכל, ארה"ב זקוקה למערכת פיננסית שמשמשת כלי בידי החברה כולה, ולא כמטרה בפני עצמה. לשם כך המערכת הזו צריכה לעבור מהתמקדות במסחר ספקולטיבי וקנייני להלוואות ליצירת מקומות עבודה, שמגדילה את הרגולציה על המגזר הפיננסי, עם חוקים נגד ריכוזיות וחוקי ממשל תאגידי, וגם אוכפת אותם כדי לדאוג לכך שהשווקים הפיננסיים לא יהפכו לבתי קזינו מושחתים.

הגלובליזציה הפכה את כל המדינות לעצמאיות יותר, ובמקביל מחייבת אותן לשיתוף פעולה גלובלי הדוק יותר. אנחנו צריכים לקוות שארה"ב תפגין יותר מנהיגות בשינוי המערכת הפיננסית הגלובלית על ידי תמיכה ברגולציה חזקה יותר ומציאת דרכים טובות יותר לארגון מחדש של חובות ריבוניים.

לאמריקאים יש סיבה לצפות לכל אלה,אף שאני לא אופטימי מדי לגבי הסיכוי שהרוב יתממש. קרוב לוודאי שארה"ב תצליח לדשדש את דרכה הלאה - בעזרת צעדים קטנים כמו תוכניות לסטודנטים ולבעלי בתים ששקעו בחובות או ביטול הטבות המס שנתן בוש למיליונרים - אבל לא יהיו רפורמת מיסוי כוללת, קיצוצים רציניים בתקציב הביטחון או התקדמות משמעותית בסוגיות הסביבה.

מאחר שמשבר החובות באירופה לא עומד להסתיים בקרוב, החולשה המתמשכת של הכלכלה האמריקאית לא מבשרת טובות לצמיחה העולמית. אפילו גרוע מכך, בהיעדר מנהיגות אמריקאית חזקה, הבעיות הגלובליות הנצחיות - משינויי האקלים עד הרפורמות הנחוצות כל כך במערכת המוניטרית העולמית - ימשיכו לכרסם בכלכלה העולמית. אבל למרות כל אלה, חשוב שנהיה אסירי תודה: עדיף להישאר תקועים באותו מקום מאשר ללכת בכיוון הלא נכון.

הכותב הוא זוכה פרס נובל בכלכלה ומרצה לכלכלה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. פרוג'קט סינדיקט 2012, מיוחד ל"כלכליסט"