מערכת האשפוז הציבורית זקוקה לעזרה

דו"ח של ה-OECD מנובמבר 2012 קבע שמערכת הרפואה הראשונית של ישראל צריכה להוות מודל למדינות אחרות. אמנם מערכת בתי החולים מפגרת על פי הדו"ח וזקוקה לשיפור, אך הרוח הכללית היתה חיובית ביותר. אידיליה זו גורמת לכלכלנים בכירים להסיק את המסקנה הכלכלית המתבקשת שאין צורך להפנות משאבים נוספים למערכת כה יעילה ומצוינת. האמנם?

עם ישראל מצביע ברגליים, או יותר נכון בכרטיס האשראי, ומביע אי אמון גורף בסל השירותים הבסיסי. מעל 80% מאזרחי ישראל רוכשים ביטוחים משלימים או פרטיים, המגבים ומרחיבים את הסל הבסיסי, ובעיקר מאפשרים להם לבחור היכן להיות מטופלים ועל ידי מי.

על פי דו"ח מצב האומה שפורסם בימים אלה על ידי מכון טאוב, הציבור בישראל מוציא כיום יותר ויותר על רכישת שירותי רפואה, ועקב כך נאלץ לקצץ הוצאות אחרות של משקי הבית. הציבור בישראל מוציא מכיסו על שירותי רפואה 64% יותר מאשר ב-1994, בעוד שההוצאה הציבורית על בריאות ירדה לכ-58% בהשוואה לכ-70% ב-1996.

דוגמה נוספת לעתיד הקודר הם הביטוחים הסיעודיים. ישראל נמצאת כיום במקום השלישי בעולם בקצב הזדקנות האוכלוסייה. תוחלת החיים בישראל עומדת כיום על 81.6 שנים, ושיעור הנזקקים לטיפול סיעודי מבין הקשישים הוא הגבוה מבין מדינות ה- OECD. על פי דו"ח טאוב, כ-50% מהנטל הכלכלי מגיע מהכיס הפרטי ומהביטוחים הפרטיים בהשוואה ל- 0% בצרפת, איסלנד צ'כיה והולנד, ושיעורי השתתפות נמוכים בהרבה ברובן המכריע של מדינות ה- OECD.

וכל זאת למה? כי בשעת משבר וצורך, הציבור בישראל לא רוצה להתאשפז בבתי חולים שבהם ממוצע התפוסה נושק ל-100%. הציבור רוצה לשמור על זכותו לבחור במטפל, ולקבל חוות דעת שנייה, זכות הנמנעת ממנו בבתי החולים הציבוריים עקב כללי הביטוחים המשלימים והפרטיים. הציבור רוצה שהטיפול יתבצע על ידי טובי הרופאים, והנגישות אליהם קלה יותר במערכת הפרטית.

לפער בזמינות ובנגישות יש מחיר. ראשית, בעלי היכולת מקבלים את מבוקשם הן בייעוץ והן בטיפול במערכת הפרטית. שנית, נוצר פער משמעותי במשאבים העומדים לרשות המערכת הציבורית לעומת הפרטית. כלל בסיסי בכלכלה הוא "שאין כסף חופשי על השולחן" - הצוות הרפואי מתוגמל יותר במערכת הפרטית, ולכן הוא עובר אליה על חשבון המערכת הציבורית.

אם ברצוננו לחזק את מערכת האשפוז הציבורית, ולאפשר לה לשמור על המשאב האנושי היקר העומד בבסיס מצוינותה, עלינו להפוך את כל המשאבים העומדים היום לרשות כל מערכת הבריאות לזמינים גם למערכת הציבורית. הפיכת מערכת הבריאות הציבורית לזמינה גם למבוטחי הביטוחים הנוספים מחייבת אמנה ציבורית שתבטיח זמינות ונגישות לכל, גם ל-20% שידם אינה משגת לרכוש ביטוחים אלה.

הכותב הוא מנהל נוירוכירורגית ילדים בשיבא וסגן יו"ר ארגון רופאי המדינה