כשהאגו מתפרע והשכל הישר מסתלק

מסמך גלנט הפך למסמך הרפז ודו"ח המבקר הוא בעיקר דו"ח וינר. עוזר הרמטכ"ל, ארז וינר, הוא במרכזו. מצד אחד הוא "שאב" את המסמך המפוברק בעצה ובתיאום ממחוללו בועז הרפז, ומהצד השני איפשר את דליפתו ופרסומו בערוץ 2. אלא, שכמיטב המסורת של הזהירות המשפטית המתחייבת, מטשטש הדו"ח את אחריות הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי למעשי עוזרו. הוא הורה לו שלא לעשות שימוש במסמך, אבל איכשהו המסמך התגלגל ונחשף לרבים ובסופו של דבר לתקשורת. אשכנזי מודה שטעה בכך שלא גרס אותו. המבקר מונה את כל הפעולות האחרות שיכול וצריך היה לעשות: להראותו לפצ"ר או ליועץ המשפטי לממשלה, לממונים עליו שר הביטחון ואפילו לראש הממשלה, ולנפגע העיקרי ממנו יואב גלנט.

גבי אשכנזי צילום: עמית שאבי

אלא שאשכנזי לא עשה דבר מכל אלה. הוא נעל אותו במגירה, אך איפשר לו לנזול החוצה, להתפרסם ולהפיק רווח מיידי מהשקר. וכשהשקר התגלה, פגעה הצואה במאוורר, כלשון הפתגם, וכבר שלוש שנים שהיא נדבקת ונבדקת. והדו"ח היום הוא לא המילה האחרונה.

הדו"ח מאזן בין חטאי השניים, ברק ואשכנזי, במלחמתם האחד בשני. אם ליברמן הועמד לדין פלילי בעבירת מרמה והפרת אמונים על מינוי איזוטרי של שגריר איזוטרי במדינה איזוטרית, הרי שפרקליט נחוש ימצא במעשי שניים אלה הפרות אמונים למכביר. מהי הפרת אמונים? פגיעה קשה באמון הציבור בדרך שבה נושא המשרה ממלא את תפקידו. מעלליהם של ברק ואשכנזי, כעולה מהדו"ח, מעוררים חוסר אמון קשה. במיוחד בהעדרו של מבוגר אחראי. במיוחד בדרך שבה שני האישים מתמכרים לאיבה ותיעוב הדדיים ומקדשים כמעט כל אמצעי במלחמה שאין מאחוריה אלא אגו ויצרים.

אפשר לדבר על "פוטש" מצד אחד ואפשר להסתפק באוסף התנכלויות, הדלפות ורכילויות. השורה התחתונה, וכנראה גם הטריגר לדו"ח כולו, מצוי בדימוי "הפגר המסריח" מדברי סגן הרמטכ"ל והרמטכ"ל היום, בני גנץ. לדבריו החקירה נועדה לא רק לחקירת המסמך "אלא לנסות להבין באיזו אווירה המסמך הזה מצא את עצמו... מה המקורות שלו, על איזה בסיס הוא נכתב, על איזו תשתית ארגונית שלמטכ"ל הזה, למטכ"לים הקודמים ולמטכ"לים העתידיים אסור שתהיה. זה הדבר האמיתי. אחרת יהיה פגר בחדר שימשיך להסריח... המסמך הזה מצא את עצמו באווירה שהוא חשב שהוא יכול להיכתב בה, לא משנה מי כתב אותו, ולכן אני חושב שאת זה צריך לחקור עד תום, לפתוח את הדלתות ולאוורר את הסיפור הזה".

והאחריות לפגר הזה מתגלגלת גם לפתחו של ראש הממשלה שלא מצא לנכון לעשות סדר בבלגן. שלא התערב ואיפשר לשניים להתקוטט משל היו שני ח"כים זוטרים במפלגתו. צריך רק לקוות שאילו התכוון נתניהו באמת לתקוף באיראן היה דואג להשלים קודם בין שתי ה"צ'ילבות" שאמורות היו להוציא לפועל את המשימה.

דו"ח המבקר עמוס בפרטים. אין הפרדה של עיקר מטפל, של מהותי משולי. מרוב עצים אין יער, אין סדר, אין תובנות ולקחים מסודרים. יש בו כאוס שבאופן פואטי משקף את הכאוס שאותו הוא נועד לבקר. בעניין זה אין ספק שאחריותו של ברק גדולה יותר באשר הוא השר הממונה. הוא הבכיר שעליו החובה המרכזית להסדרת היחסים. השאלה אם אשכזי-וינר הגיבו ל"איומים" שחשו מלשכת ברק, או חוללו ביוזמתם "פוטש" שנועד לסכל החלטות ומינויים של השר היא חשובה, אבל ברק חייב היה להתעלות ולהשכין יחסי עבודה תקינים בין שתי הלשכות שכה מרכזיות לביטחון המדינה.

מבחינה זו אין בדו"ח תועלת. גם במשפטים פליליים שהיועץ המשפטי לא שש ממילא להגיש בפרשה לא יהיה תועלת. פשוט, בגלל שעדיין לא נמצאה דרך להסדיר מערכות יחסים בין אישים ומערכות כשהאגו מתפרע והשכל הישר מסתלק. אחת האתנחתאות הקומיות בדו"ח היא ציטוטים מחוות דעת שכתב פרופ' אבי שגיא לטובת ארז וינר, ובו הוא מסביר כיצד פעל העוזר ללא דופי ומתוך תחושת שליחות.

יש בינינו כאלה שלא יירגעו עד שלא יראו כתב אישום. חלקם, בעיקר אם קוראים להם אייל ארד, אפילו צודקים שמעמדו כקורבן עבירה אף מקנה לו מעמד לדרוש כתב אישום נגד הרפז. אבל, את התקלה הגדולה לא המשפט ולא מבקר המדינה יכולים לתקן. רק הטמעת ההבנה בין מנהיגינו ובכירינו כי הם משרתי ציבור לפני הכל, ובסדרי העדיפויות שלהם הם מחוייבים להצניע ולרסן את גחמותיהם, ובעיקר להפעיל את סמכויותיהם וכוחם באופן מושכל שאין בו שימוש לרעה. דווקא הבשורה הזו הופכת את הדו"ח לרלבנטי ביותר בימים אלה שלפני הבחירות.